דרך ארוכה
סבא מנחם לא הפסיק להיאבק בילדותו - במלחמה ובארץ החדשה
נולדתי בתאריך 24.3.1940 בקרקוב שבפולניה.
עליתי לארץ בשנת 1950. כיום אני
גר ברמת השרון.
מסורת משפחתית בארוחת חג החנוכה
אין לי חג אהוב, אבל אחד
החגים הראשונים הזכורים לי בתקופה שאחרי המלחמה היה חג החנוכה. הזכרון שלי שהיה לנו רק מעט אוכל. השגנו רק נקניקיות ותפוחי
אדמה לארוחת החג. אחרי שנה ביקשתי מאמא שלי להכין גם כן נקניקיות ותפוחי אדמה,
ומאז זו המסורת של משפחתי לאכול נקניקיות ותפוחי אדמה בחנוכה, ותמיד אני מספר את
הסיפור.
בילדותי המאוחרת
אהבתי ספרים של ז'ול ורן ושל קורנל מקושינסקי.
בקרקוב היה לי חבר
בשם אדם הולנדר. אני לא ידעתי שהוא יהודי והוא לא ידע שאני יהודי. אחרי חמישים שנה
מצאתי אותו – והוא צלם סרטים בהוליווד. הפגישה בינינו הייתה מרגשת.
הייתי רופא נשים בצבא.
השתחררתי בדרגת אלוף משנה, והפכתי לרופא נשים בקופת חולים כללית, עד שיצאתי
לגמלאות.
מלחמת
העולם השניה
נולדתי בקרקוב במרץ
1940.נקראתי על שם סבי מנחם. שנה אחר כך גורשתי כתינוק עם הורי אל תוך הגטו של קרקוב. מאוחר יותר נשלחו
הורי למחנה העבודה פלאשוב שסמוך לקרקוב, והצליחו להגניב אותי איתם. היה קשה להחזיק
ילד בן 3 בתוך מחנה העבודה (בניגוד לכללים), ולכן הוציאו אותי הורי מהמחנה ואת
המלחמה העברתי בשלושה מקומות מסתור שונים:·
בהתחלה הייתי אצל משפחת יאקש, משפחה פולנית נוצרית שהחביאה אותי
בדירתה. הם היו חברים טובים של הורי מלפני המלחמה.
כשהנאצים התחילו לחפש יהודים במרץ, העבירה אותי משפחת יאקש לאישה
נוצרית קשישה בקרקוב, שהנכד שלה מת. אני קיבלתי את הזהות של הנכד המת (כולל את
הניירות שלו) ושמי היה מאצ'ק טאצ'ינסקי. גרנו במרתף, ובכל פעם ששמענו את הנאצים
מגיעים לרחוב, נכנסתי לתוך ארגז עץ גדול.
בסופו של דבר העבירו אותי למשפחה זקנה בכפר ליד קרקוב, שחשבה שאני
נוצרי בשם מאצ'ק טאצ'ינסקי. האבא היה מטאטא רחובות, האמא הייתה עקרת בית, ואני
הייתי צריך להסתיר את היותי יהודי, עד סוף המלחמה.
ההורים שלי המשיכו לעבוד במחנה העבודה פלאשוב, אחר כך הועברו לאושוויץ, ולבסוף הגיעו למחנה ברינליץ שבצ'כיה.
הם היו חלק ממה שמכונה "רשימת שינדלר" אותה רשימה של יותר מ 1,000
יהודים שניצלו בזכותו של תעשיין בשם אוסקר שינדלר.
אבא שלי היה במקור עורך דין,
והוא עבד במשרד המפעל של שינדלר. אמי הייתה תופרת בזמן המלחמה. מה שעזר להם להינצל.
אחרי המלחמה
בתום המלחמה נשארנו
בקרקוב חמש שנים, שם התחלתי את כיתה א'.
אבל ב 1950 עלינו לישראל, ובמקום להיכנס
לכיתה ה' עשו לי מבחנים שם התברר שאיני יודע – לא עברית, לא את סיפורי המקרא, ולא
סיפורי מולדת ולכן הורידו אותי לכיתה ד'. שם הייתי הילד היחיד שהוא עולה חדש.
ביום הראשון, בהפסקת האוכל כולם הוציאו את הסנדוויצ'ים, וגם אני. ואז המורה ניגשה
אלי, וצעקה עלי בשפה שלא הבנתי. עד שאמרה "הביתה" ואת זה הבנתי. למחרת,
כשהבאתי את אמא שלי, התברר שלא הייתה לי מפית בשקית האוכל, ולכן המורה צעקה עלי.
ככה ישבתי שנה שלמה, ואף אחד לא דיבר איתי. ואני לא דיברתי עם אף אחד.
בסוף השנה קיבלתי
תעודה. בניגוד לתעודות ההצטיינות שקיבלתי בפולין, בתעודה הזו נאמר שאני מפגר בכל
המקצועות, ולכן צריך לשים אותי בבית ספר מיוחד (למפגרים). בכיתי באותו יום ואבא
שלי שלא ידע איך להגיב נתן לי סטירה, ואמר לי "תפסיק לבכות, אתה רק תעלה
ותצליח, והמורה שלך תישאר באותה כיתה". עברתי לבית ספר אחר ושם פרחתי.
שנים
אחר כך, כשהפכתי לרופא, וקיבלתי את הדוקטורט מהאוניברסיטה העברית, התקשרתי למורה
ואמרתי לה "את זוכרת את המפגר מכיתה ד'? ובכן, המפגר הזה קיבל היום
דוקטורט".
העשרה
רשימת שינדלר–
שינדלר, שהיה בעליהם של מפעלי תעשייה, שיחד קציני צבא גרמנים על-מנת שיתאפשר לו להעסיק יהודים, על אף סיכון חייו שלו. הוא העסיק במפעלו כ-1,200 יהודים. בשנת 1993 הוכר שינדלר על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם. הסרט רשימת שינדלר זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1993.
תשע"ו 2016
מילון
מחנה פלאשובמחנה ריכוז ועבודה באזור קרקוב בזמן מלחמת העולם השנייה