מאגר סיפורי מורשת

אבי לא מעכל את מה ששומעות אזניו מפי בנו, פותח בחופזה את השק עם כיכרות הלחם שהביא עמו והחל זורק את הלחם מעל לגדר המחנה ואומר לבנו: תפוס כפי יכולתך ודאג לכך שזה יגיע גם לאימא וגם לאחיך. ואז לפתע שומע אבי צעקות לעברו בגרמנית: "עצור! עצור!" מסתבר שאחד השומרים מתוך המחנה הבחין בו ובחברו על יד הגדר, ומיד הזעיק תגבורת. הם תפסו את אבי יחד עם חברו ולקחו אותם משם למפקדת הגסטפו, ששכנה לא הרחק ממחנה אושוויץ. את שניהם מורידים מיד אל מרתף עינויים. מסתבר שהיו אלה קציני גסטפו. הם מתחילים לחקור אותם חקירות שתי וערב – מיהם? מה מעשיהם במקום? מהיכן הגיעו? מהיכן השיגו את הלחם שבשקים? אבי מספר להם שהוא למעשה שבוי מלחמה ויש בידו אשרת מעבר בחתימת ידו של גנרל ושייכותו למחנה שבויים זה וזה… וממשיך לספר להם "שצ'יפרו" אותם על היותם עובדים מצטיינים, אושרה להם חופשה מוגבלת של חמישה ימים (כולל שובם בזמן למחנה ממנו יצאו) כדי להגיע לאושוויץ ולבדוק האם יוכלו לקבל  ולו פיסת מידע באשר למשפחותיהם וכו'. למעשה סיפר להם אבי וחברו את כל האמת, אך את קציני הגסטאפו זה לא הרשים. הם לא האמינו לכל הסיפור ומעתה ואילך עברו לשלב של הטחת דברים קשים והאשמות כגון: "אתם מרגלים… אויבי העם הגרמני. מוצצי דם וכו". בשלב זה הם מחליטים להעבירם סידרת עינויים כגון לשסות את אבי בחברו ולהיפך, כולל סטירות, אגרופים עד זוב דם וכיוצא בזה. וכדי שלא יתעלפו או יירדמו מדי פעם שופכים על פרצופיהם דליים של מים. כך זה נמשך שעות רבות. לבסוף, הם תולים את אבי וחברו מרגליהם כלפי מעלה, את הרגליים הם קושרים ומחברים לאנקול שתקוע בתקרה, וכך משאירים אותם הפוכים במשך תשע שעות, כאשר  לסירוגין נכנס שומר ומתיז מים בפרצופם וגם בודק את מצבם הפיזי והנפשי

זה הרגע בו מבין אבי שהגיע סופו. הוא כבר לא יכול לשרוד את העינויים האלה והוא נפרד מחברו. לאחר כ-9 שעות נכנס קצין הגסטאפו, משחרר אותם מן החבלים, אך העינויים לא פוסקים. שישה ימים רצופים מענים הגסטאפו את אבי וחברו, ולאחר שישה ימים אלו מגיע לאזור קצין גרמני שנשלח ממפקדת מחנה השבויים (בו שהו אבי וחברו) לברר מדוע שני השבויים לא שבו למחנה בזמן. כנראה הבינו שם שמשהו קרה להם! מתברר לו שהם בידי הגסטאפו, הוא מגיע למקום ומתחיל "במשא ומתן" כדי לשחררם ולהעבירם לרשותו 

שוב אותה יד נעלמה מכוונת את האירועים בחיי אבי, וכדרך פלא משחררים אותו ואת חברו לידי הקצין הגרמני האחראי עליהם.

אבי חוזר אל מחנה השבויים, אל שדות הקטל, שוב אל עבודות הפרך, ומתחיל לגבש בלבו החלטה – לברוח אל היערות שבהרים המרוחקים ולהצטרף אל אותם אנשים ביערות, הנלחמים בצורר הנאצי, כדי להציל יותר ויותר יהודים – אל הפרטיזנים.

ביום אחד, בזמן שהשמש שוקעת, מחליט אבי לברוח. השמש כבר שקעה וזה בעצם הזמן שמחזירים בצעדה את השבויים למכלאות  בכל יום עבודה. תוך כדי הצעידה, כאשר כולם עייפים ותשושים כולל השומרים, מנצל אבי רגע של חולשה בו אף אחד מהשומרים לא נמצא בקרבתו, סורק את השטח קדימה אחורה, ובורח כל עוד נפשו בו אל תוך היערות המרוחקים. הוא לא זוכר הרבה, רק שרץ ורץ בטירוף אל תוך היער עד שלא נשאר בריאותיו אוויר והוא נפל ונשכב על האדמה. זהו, הוא חופשי.

מספר ימים לאחר מכן הוא מבחין בקבוצת אנשים ומבין שאלו הפרטיזנים. הוא מבקש להצטרף אליהם, אך מבין שלא קל ופשוט כל כך להצטרף לקבוצה זו (על אף שסיפר להם שהוא איש צבא, קצין ולוחם בצבא הצ'כי). הוא נדרש לעבור מבחנים שונים כגון מבחן אומץ, תושייה, לויאליות וכו', להראות שהוא אכן ראוי ושרצונו באמת להיות איתם וכמותם!

קבוצת הפרטיזנים אוספת את אבי ועולה אתו אל היערות וההרים הגבוהים החולשים על כל האזור, שם נאמר לו כי במקום מסתור נמצאים הפרטיזנים ומפקדם והוא זה שיחליט אם לצרף אותך אלינו. אבי כמובן הגיע אל מקום המסתור והתייצב לפני המפקד הבכיר.

הדבר הראשון ששאל אותו המפקד: "האם אתה יהודי?"

"כמובן!" ענה לו אבי.

ואז להפתעת אבי אומר לו המפקד: "האם אתה מוכן להראות לי שאתה נימול?"

"בוודאי",  ענה לו אבי, וכך החל לרכוש את אמון המפקד בו. למחרת הוא מתייצב שוב מול מפקדו והלה מגלה לו שגם הוא יהודי, ומיד הוא עובר לשלב הבא ומעמיד אותו במבחן מעשי: "אם אתה אכן רוצה להצטרף אלינו עליך להוכיח זאת! אני מטיל עליך משימה לא פשוטה: על פי  מידע מודיעיני שבידינו, מחר לפנות בוקר תעבור בעמק שמתחתינו שיירה קטנה של כלי רכב, מאובטחת מקדימה ומאחור בחיילים גרמנים. עליך להשתלט, לבדך, על השיירה, להרוג את כולם עד האחרון שבהם, ולהביא לכאן את הציוד, בעיקר כלי נשק, מזון וסיגריות וכל דבר נוסף שיכול לשמש אותנו. כפי שאתה כבר יודע אנו מצומצמים בכלי נשק. אי לכך תיאלץ להשיג בהמשך נשק משלך, אך לצורך ביצוע המשימה הזאת אנו נצייד אותך באופן חד פעמי בנשק אוטומטי ותחמושת. אני משוכנע", אומר המפקד לאבי, "שתבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. אני והחברים מאחלים לך בהצלחה ומצפים לשובך בריא ושלם".

אבי, מהרהר בינו לבין עצמו ומבין שאין לו בעצם מה להפסיד, ומחליט לעשות זאת. למחרת, לפנות בוקר ירד אבי קרוב לנקודת ההתקלות המתוכננת, התמקם וארב לשיירה. כך המתין כ-45 דקות ולפתע מגיחה השיירה כפי שתיאר לו המפקד. הוא נתן להם להגיע עד לנקודה שבה נחשפה מולו כל השיירה והחל לירות בקצב אש מטורפת – עד שהבין שלא נותר שם אף אחד בחיים. הפסיק את הירי, המתין כ-10 דקות כדי לוודא ששום דבר לא זז או חי, יצא ממקום המסתור, התקרב לכלי הרכב, אסף נשקים, מזון סיגריות וציוד נוסף – עד כמה שיכול היה לשאת עליו – וחזר לחבריו, שהמתינו לו למעלה ביערות.

בנקודה זו מבין אבי שהוא עבר את המבחן הלא פשוט וכעת הוא נחשב לאחד מן הקבוצה, שווה בין שווים!

החיים כפרטיזן אינם פשוטים, קשה מאוד לשרוד ביערות – בהסתר. קר מאוד, רעב  ולעתים רחוקות ניתן להתגלח, להתקלח, ושמירה על היגיינה לא הייתה דבר שבשגרה. וכך מוצא אבי את עצמו במאבק של הישרדות יום יומי (לימים סיפר לי אבי שבאותה תקופה הוא חי והרגיש ממש כמו חיה מורעבת, פצועה ונרדפת).

ימים ושבועות רבים חולפים ולפתע מתחילות להגיע שמועות שהמלחמה נגמרה! צבאות בעלות הברית כבשו את גרמניה, השלטון הגרמני רוסק, קרס ונפל!!! השמחה הייתה גדולה, מהולה בכאב עצום ובפחד. אבי נמצא בדילמה קשה, שואל את עצמו לאן ילך מכאן ולבסוף מחליט לחזור אל העיירה, לביתו שבצ'כוסלובקיה. הוא נפרד מחבריו והם ממנו, וכל אחד מהם הלך לדרכו.

לאחר מספר ימים בדרכים מגיע אבי לביתו, אל הבית ממנו נלקחה משפחתו לאושוויץ, ומוצא במקומו  גל הריסות. הכאב היה קשה מנשוא. בלבו קיווה שאולי אולי מישהו מבני המשפחה שב הביתה. אך גם תקווה זו נגוזה.

כעס, זעם ויצר הנקמנות ממלאים את לבו… והוא מחליט לנקום! הוא מתקרב אל שכניו, שהתקהלו סביבו, מתייפחים מבכי למראה הניצול היהודי הראשון שחזר מן התופת. הוא מתחיל לתחקר את שכניו ושואל, האם מישהו מהם ראה או שמע או יודע משהו על אותו לילה שבו נלקחה משפחתו לאושוויץ?

התשובות לא איחרו לבוא. האנשים מסביבו החלו לספר לו מה קרה באותו לילה מר ונמהר: כיצד פרצו שני הקלגסים לביתו, "שלפו" בברוטליות את אשתו וילדיו ממיטותיהם בעודם ישנים, ובהמשך כדי לזרז אותם בעטו בהם, דחפו אותם תוך כדי השפלה, גידפו אותם ומה לא. רשימת  העדויות שגבה אבי משכניו הלכה והתארכה עד שאבי נאלץ להפסיקם כי לא היה יכול יותר נפשית להקשיב לתיאורי הזוועה שהציפו אותו שכניו.

רק עוד דבר אחד, ביקש מהם אבי: "האם יש מכם מישהו שמוכן למסור לי את הפרטים של שני הקלגסים – תיאור חזותי, גילם, איזה מדים לבשו, באיזו שפה דיברו, למי הם שייכים, שמותיהם, כתובתם וכו'?"

"מצויד" ברשימת כל הפרטים החשובים על השניים ובנשק האוטומטי שהיה ברשותו חוצה אבי את הגבול שבין צ'כיה להונגריה ומגיע בשעות הערב לעיירה שבה מתגוררים השניים. הוא שואל את העוברים ושבים היכן גרים השניים הללו . אחד התושבים מפנה אותו לעבר אולם גדול שמימנו בוקעים קולות שירה וריקודים. הוא מתקרב ומבין שחוגגים כאן ככל הנראה ערב אירוסין משותף, בדיוק לשני הקצינים הקלגסים שהוציאו את אשתו וילדיו מביתם באישון לילה והובילו אותם היישר למחנה המוות.

הוא נכנס אל אולם השמחות שהיה גדוש בכ-100 איש, יורה שתי יריות באוויר וצועק לכל עבר: "מי שרוצה הערב לחיות ולא למות שיברח מכאן ומיד". בהלה אחזה בכולם, צעקות, אימה, בלבול ואנדרלמוסיה. כולם החלו בורחים מן האולם, רק השניים נדרשים על ידו לעמוד במקומם ולא לזוז. אבי פונה אליהם ושואל: "אתם יודעים מי אני?", השניים מבולבלים, אינם מבינים דבר מהמתרחש, וחושבים שחלה כאן טעות.

אבי ממשיך ואומר להם: "האם אתם זוכרים את הערב בו נכנסתם אל ביתי והוצאתם בברוטליות את ילדיי ואשתי בקור מקפיא, הובלתם אותם רגלית אל מחנה ריכוז זמני ומשם נשלחו לאושוויץ?"

השניים המומים. אחד מהם עונה: "אל תכעס עלינו, אנו היינו בסך הכול חיילים שמילאו פקודות ואנחנו לא אשמים במה שקרה. בבקשה תסלח לנו". וכך ממשיכים השניים בקור רוח שוב ושוב, היינו חיילים צעירים לא ידענו וכו'.

בשלב זה מחליט אבי להעמיד כל אחד מהם בצד אחר של החדר. צמודים לקיר, אחד מול השני, כאשר הוא פונה לראשון ואומר לו: "אתה תסתובב עם הפנים לקיר". שניהם מתחננים על נפשם, אך דבר לא עוזר. אבי יורה בשניהם והרגם במקום.

לפתע אבי שומע צפירות של סירנה משטרתית. הוא מבין שהשמועות עברו כאש בשדה קוצים אל המשטרה המקומית. הוא יודע שעל דבר כזה יגזרו עליו גזר דין מוות. הוא מוכן לכול, כבר אין לו מה להפסיד, להיפך. הוא סגר כמעט חשבון עם כל מי שפגע במשפחתו והיה אחראי לרציחתם. כעת היה מוכן לגרוע ביותר!

קצין המשטרה המקומי נכנס אל האולם. הוא חוקר את אבי ושואל אותו אם הוא מודע  למה שעשה. לאחר שהקשיב קשב רב לאבי ולמניעיו מבקש הקצין מכל השוטרים שהתלוו אליו לצאת ולהשאירם לבד. מחוץ לאולם התקהל המון זועם שדרש את ראשו של אבי, שהיה בטוח שזה סופו! אולם בשקט בשקט  פונה אליו הקצין ולוחש באוזנו: "אני גם יהודי, אני רוצה להציל אותך. שתף עמי פעולה ואפעל לשחררך בחשאי מחר לפנות בוקר". אבי בשוק! הלם מוחלט! כיצד שוב המזל משחק לטובתו, שוב אותה יד נעלמה מצילה את נפשו.

הוא משתף פעולה עם הקצין ומניח לשוטרים לפרוק אותו מנשקו, לשים עליו אזיקים ולהעלותו על הרכב המשטרתי.  מיד למחרת, באשמורת הבוקר, פותח הקצין את שער הכלא, מחזיר לו את נשקו ומשחררו .בחשאי, בליווי משטרתי אל מחוץ ליישוב

בערך בחודשים יוני-יולי 1945 מחליט אבי להניח הכול מאחוריו והוא נוסע לגרמניה, תחילה לעיר מינכן, בה התגורר כשבועיים, ומשם עבר לעיר במברג. הסוכנות היהודית הקימה במקום מחנה פליטים ששרדו את השואה, במטרה להעלותם ארצה. כאן הוא מבחין בנערה כבת 18, עדינה ורזה. הוא מתקרב אליה ומתחיל לשוחח עמה, שמה הוא רוז'י ( רבקה), אמי. הוא מבין מדבריה שגם היא, בדיוק כמוהו, איבדה כמעט את כל משפחתה בשואה. היא עצמה ניצולת אושויץ –  עברה ניסויי תופת בבלוק 1 אצל ד"ר מוות – מנגלה, ובדרך נס שרדה.

החיזור היה קצר. הם הבינו שיש להם הרבה מן המשותף, הוא מבין שבכדי לאחות את הפצעים הקשים עליהם לפתוח דף חדש ולהניח את עברם מאחור (משימה לא פשוטה). הוא מציע לה נישואין.

רוז'י בודדה בדיוק כמותו, מסכימה. הם נישאים בבמברג, עוזבים את מחנה הפליטים ועוברים לעיירה, לא הרחק משם, בשם וינצהיים. רוכשים בית קטן ונחמד, בינתיים נולד אחי הגדול י' ולאחר מכן אני שלמה. עוד קודם לכן מגייסים את אבי למשטרה ליחידה מיוחדת ללכידת נאצים. אבי מצליח מאוד בתפקידו, ואף מסייע לא מעט בלכידתם של פושעים נאצים. אבי שם לו למטרה: לנקום ולהביא כמה שיותר פושעים לדין. המצב לכאורה החל להאיר לו פנים. העבודה אמנם הייתה קשה ביותר ומסוכנת, אך הוא תוגמל בהתאם –  גם ע"י האמריקנים וגם ע"י הגרמנים.

לאמי לא חסר מאומה, בבית היו לה שתי עוזרות 24 שעות ביממה, האווירה הייתה ממש אווירה של שגשוג.

במקביל, אמי הולכת ונחלשת, פיזית, נפשית ומנטלית, ניתן היה להבין זאת בשל עברה. המצב החל להידרדר. גידול הילדים היה למשימה קשה עבורה. בחלוף כ-4 שנים מחליט אבי לעלות ארצה. אמי לא רצתה לשמוע על כך משום שחלומה היה להגר לארה"ב. מאידך, הגרמנים והאמריקאים רצו שיישאר בגרמניה. עוד כשנה- שנתיים לפחות, הבטיחו לו הרים וגבעות, אם הוא יישאר.

הם לא הצליחו לפתותו, "נמאס לי לחיות בניכר", הוא אמר לאמי. "אני עולה למדינת היהודים, שם מקומי". העימותים ביניהם נמשכו שבועות על רקע העלייה לארץ ישראל.  לבסוף "ניצח" אבי והם עולים ארצה ומתיישבים במרכז הארץ באזור.

בינתיים בארץ נולדים שני אחיי הנוספים, ומאוחר יותר אחות נוספת. בביתנו שבאזור אני זוכר לילות כימים בהם אמי ישבה על הכיסא הקבוע שלה "בסלון" ומדי פעם פורצת בזעקות שבר וממלמלת: "אבא…אימא… מנגלה… היטלר…", בליווי קללות, ולאחר מכן  משתתקת, ונכנסת לאפתיה מוחלטת.

ההזנחה מצד אמי הולכת ומחריפה. אבא רואה, שותק ואובד עצות! הבית כמעט תמיד מבולגן, הילדים חיים בהזנחה בלתי נסבלת. בצער רב ובצעד חסר תקדים מחליט אבא למסור לאימוץ שלושה מתוך ארבעת ילדיו (אחותי עדיין לא נולדה!). כל ילד מקבל שם חדש, שם משפחה חדש, זהות חדשה.

אבא נושא את כאבו בתוכו, הוא שעבר כל כך הרבה בחייו, צריך לחוות שוב את הקשיים הרבים בפרידה מבניו. הקושי, הסבל, השברון וחוסר האונים ניכרו בפניו. שנים ניסה להסתיר זאת, אך ללא הצלחה.

חלפו ימים ושנים, גדלתי, התבגרתי, ומשאת נפשי הייתה לפגוש את אחיי שהתנתקו ממני בעל כורחם.

כעבור כ-23 שנים, לאחר אין סוף חיפושים, הצלחתי לעלות על עקבותיהם, כל אחד בנפרד, במרווחי זמן שבין שנתיים לחמש. המפגש עמם, שוב כל אחד בנפרד, היה טעון – רגשות עצב ושמחה. הרגשנו כל אחד מאתנו כאילו הגיעו ימות המשיח. הקשר קיים ביננו עד היום. אמי נפטרה צעירה בגיל 54, אבי נפטר בגיל 84.

בתוך לבי ידעתי – למרות כל הקשיים ניצחנו!!!

המשפחות שהקמנו – הן הניצחון שלנו!

עד כאן, המשך יבוא!