מאגר סיפורי מורשת

סבתי היקרה ציפי מספרת על אמה שהיא סבתא רבתא:

דע מאין באת ולאן אתה הולך

נולדתי בשנת 1922 בטרנסילבניה. נולדתי למשפחה מאוד דתייה, סבא שלי היה ממשפ' אופנהיים, הוא היה רב גדול בטרנסילבניה עד כדי כך שידע לזהות את יום מותו.

בהיותי בת 18 עברתי לגור ולעבוד כתופרת ורוקמת בהונגריה בעיר שנקראת דברצן. שם הכרתי את בעלי שלמה, התארסנו בשנת 1941 כשהייתי בת 19. שנה לאחר מכן התחתנו וגרנו בהוידוהוטהאז שבהונגריה. אני הייתי בת 20 ובעלי היה בן 27.

בשנת 1944 לקחו אותנו הגרמנים, את בעלי לקחו למחנה עבודה ואותי לקחו לאושויץ, למזלנו הרוסים הפגיזו את מסילת הברזל והרסו אותם וכך נאלצו הגרמנים להחזיר אותנו למחנה שטראסהו. משם לקחו אותנו לוינה למחנה 21 מחנה עבודה, משם יצאנו לעבודת פינוי בתים שהופצצו על ידי הרוסים. לא היה מה לאכול ולכן נאלצתי לגנוב אוכל משדות ומהבתים. הייתי גונבת ויסקי וקוניאק כדי שנחמם את הגוף.

באפריל 1945 ברחנו 4 נשים, התחלנו ללכת ברגל לכיוון הונגריה, לא ידעתי מה קורה עם בעלי ולא ידעתי כלום על בני משפחתי. להונגריה חזרתי ברגל. ההליכה נמשכה כ-4 שבועות. בדרך פגש אותנו קצין רוסי, יהודי, הוא תלש מעלינו את הטלאי הצהוב, וביקש מאתנו שלא נלך בדרך הראשית אלא רק בשדות שלא נתקל בחיילים רוסים, כדי שלא יאנסו אותנו, כל פעם ששמענו צעדים של חיילים התחבאנו בשוכות ובשדות. אותו קצין נתן לנו לחם וקצת בשר.

אני הייתי "גנבת" טובה, גנבתי תרנגולות, חיטה וכו'. כשהגעתי בחזרה להונגריה נודע לי כי בעלי חזר ממחנה העבודה חצי שנה לפני והוא נמצא בביתנו שהוידוהוטהאז.

כשהגעתי הביתה ראיתי כי בעלי נפצע, בזמן ההפצצות, הוא קפץ מהרכבת ונשכב על המסילה הקפואה ולכן חצי מהפנים שלו השתתקו, הפה התעקם והעין לא נעצמה. כשהגעתי הביתה נודע לי כי כל משפחתי, חוץ מאשר שלושה אחים ואחות אחת, נספו בשואה, באושויץ. משפחתו של בעלי נספתה כולה בשואה, באושויץ. חוץ מאשר אח אחד שהצליח לעלות לארץ יחד אתנו, אך נפטר ממחלה, הוא קבור בחיפה.

בתי הבכורה, שרה, נולדה בהונגריה, כשהיא הייתה בת 3 חודשים לקחנו מזוודה אחת, את כל היתר השארנו שם וברחנו לוינה. אני פשוט לא יכולתי לסמוך על ההונגרים, מכיוון שהם אלה שהסגירו אותנו ואת בני משפחתנו לגרמנים.

בשנת 1948 העלו אותנו לארץ כפליטים, עלינו לארץ באונייה וכדי שנוכל להיכנס לארץ בעלי בא בשם אחר, אני ובתי באנו בשם אחר. בארץ התאחדנו כמשפחה. בתחילה גרנו בפחונים ליד חדרה, 10 משפחות יחד. לארץ הגיע אחי הצעיר, הוא הגיע בשנת 1947, הוא דאג להוציא אותנו מהפחונים ושיכן אותנו בבית ערבי בתל-חנן.

הבית שלנו היה עשוי מאבן והא שכן על ההר, הוא היה בעל חדר אחד ומטבח, שם נולדה בתי השנייה שנקראה הניה פייגה על שם אחות של בעלי ועל שם אחותי שנספו בשואה, לימים שינו לה את השם לציפורה (ציפי), היא כיום סבתו של שחר הנין הראשון שלי.

הבית שימש את כל השכנים כמקום מעבר כיד שיוכלו לרדת מההר, גרו בו כ-7 איש. מתחת לבית היה מרתף ששם גידלתי תרנגולות, כבשים, וכן המרתף שימש לאחסון מזון. לחיפה היינו רוכבים על אופניים כדי לחסוך את דמי הנסיעה באוטובוס.

בעלי התחיל לעבוד בנמל חיפה ושם עבד עד יציאתו לפנסיה. לאחר מספר שנים עברנו לגור בדירה יותר גדולה, בתל-חנן בית ערבי היו בו 3 חדרים וגרנו לבד רק משפחתי.

הזוית האישית

נועם יוסף מביא את סיפורה של סבתו ציפורה קליין.