מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בתל-אביב ב-8.1.48 בבית חולים ע"ש 'דר' פרויד', להורי – אסתר, לבית נג'רי ודניאל ישראל, ילידי העיר סלוניקי – יוון. נקראתי סול, על שם סבתי שנספתה בשואה, עם קום המדינה הוחלף שמי לאורה.   

 

 

בארבע שנותי הראשונות התגוררנו ברח' אוריאל אקוסטא בשכונת פלורנטין. מרבית התושבים הגיעו מיוון וטורקיה והעתיקו את אורח החיים מארץ מוצאם. השפה המדוברת הייתה בעיקר ספניולית, שפת האם שלי. צלילי מוזיקה יוונית וטורקית בקעו כמעט מכל חלון ומרפסת, לצד רומנסות ספרדיות מרגשות. תרבות האוכל הועתקה למכולות השכונתיות, אשר מכרו את מעדני הבלקן שכבשו כל חייך. גם המקצועות הועתקו "משם" לאזור ובזה אחר זה נפתחו בתי מלאכה לצד בתי המגורים.

 

לאבי היה בית מלאכה לציפויים בשם 'גלווזיל'. כמו מרבית התושבים, התגוררנו בדירת שני חדרים משותפת עם עוד משפחה. בדצמבר 1950 בגיל שנתיים "זכיתי"  לאירוע נדיר ומרגש…, תל-אביב לבשה  "שמלה לבנה" ותושביה יצאו לחגוג את השלג שהזכיר להם את ארצות מוצאם.    

 

בגיל ארבע, לקראת הולדתה של אחותי מלכה, עברנו לדירה בת חדר-וחצי ברח' ע. אייגר בתחנה המרכזית הישנה בת"א. זו הייתה שכונה מעורבת יותר עם יחסי שכנות טובים. דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה והילדים עברו בחופשיות בין הדירות, אכלנו זה אצל זו, שיחקנו בבתים, בחדרי המדרגות, על הגגות ובחצרות. היו לי חברים לכל משחק. עם בועז שיחקתי מחשבת, דמקה, דומינו, עם יוסי בריכוז (מונופול) וחמש אבנים.  עם אסתר, שרה ועדנה הקפצנו דוקים וקפצנו בחבל. אהבתי לרוץ ונהנתי לשחק תופסת, מחבואים ולדלג בקלס 'מצרים'. יחד עם חברותי רקמנו מפיות לכיסוי חלת השבת, אחת שמרתי למזכרת.  

 

בקומת הקרקע של הבניין היו שורת בתי מלאכה, שמוצריהם שימשו חומרי גלם למשחקים מאולתרים.  'ברזין' -מפעל לאריגת טריקו לתפירת גופיות ותחתונים – גלילי החוטים שימשו את הילדים לבניית גוף הבובות, בעוד הסנדלרייה שלצידה – סיפקה את הדבק להדבקת החוטים ששימשו לשיער. בית המלאכה של מ. גולדברג (ממציא ויוצר פורט הכספים הראשון לנהגים וכרטיסני אוטובוסים) – הדסקיות שימשו אותנו כתחליף לכסף במשחקים שונים. בית חרושת לוופלים 'פישינגר' היה להיט. בכל יום בשעה 16:00 הגיעו ילדי השכונה, יחד עמדנו בתור לקבל שברי וופלים טריים, ליקקנו את הקרם, בלענו בהנאה וחזרנו למחרת שוב. מאוחר יותר הוחלף ביה"ח ע"י מערכת עיתון הילדים 'אצבעוני', אז נהנינו לקבל ולקרוא את העיתונים.  

 

 

 

על גג הבניין עמד חדר כביסה ששימש את הדיירים לפי תור. שושנה הייתה הכובסת הנבחרת. אישה  גוצה, ראשה מכוסה במטפחת ראש פרחונית וחיוכה התמידי חשף שיני זהב בוהקות. שושנה אהבה מאוד ילדים וסיפרה סיפורים מצחיקים על בעלה הזקן, ואז… כשהבחינה שהזמן דוחק, הייתה פורצת בצעקות ומבריחה את הילדים בצחוקים רועמים.  "ריח של יום ששי" עוד זיכרון שנשאר טבוע בזיכרוני, הריח של העצים השרופים, ששמשו להסקת הדוודים, לחימום המים "לאמבטיה" לקראת השבת.  

 

מועדון 'הגר"א' שימש מקום מפגש לילדי השכונה. בני הנוער עמלו כל ימות השנה ויצרו מעיסת נייר מסכות ודמויות ענקיות שהשתתפו במצעדי ה-'עדלאידע', לאורך הרחובות בן-יהודה ואלנבי בת"א. זו הייתה גאוות השכונה, כמו גם מדורות הענק שהדליקו הבוגרים בל"ג בעומר ועל עמוד גבוה תלו ושרפו בובות סמרטוטים שכונתה 'היטלר' ומאוחר יותר הוחלף שמה ל-'נאצר'.  

עד כיתה ד', למדתי בבית-הספר השכונתי 'יסוד המעלה'. כשהוחלט לסגור את ביה"ס ולצרף את תלמידיו לבית-ספר ביאליק, התושבים מחו, השביתו את הלימודים וחלקם העבירו את ילדיהם לבתי ספר שנחשבו לאיכותיים יותר. הורי ביקשו להקנות לי חינוך אירופאי ולימוד שפות וכך מצאתי  את עצמי בגיל עשר (1958) בבית הספר הצרפתי לבנות ביפו סנט. ז'וזף.  

 

בית הספר סנט. ז'וזף היה מוסד חינוך ותרבות, מגיל גן עד כיתה יב', לבנות מכל דת או לאום ומכל שכבה סוציו אקונומית, נוהל ע"י נזירות קתוליות מהמסדר הצרפתי ותוגבר ע"י מורים ישראלים. המפגש הראשון עם הנזירות לא היה קל עבורי. ההתמודדות עם שתי שפות חדשות, צרפתית ואנגלית, גבו מאמץ מוגבר. הזמן למשחקים צומצם עקב שעות לימוד ארוכות. למרות הקושי בלימודים,  בהיותי ילדה חברותית ובתמיכת חברתי הטובה כוכבה שהגיעה יחד איתי, השתלבתי מהר מבחינה חברתית וזכיתי לחוויית ילדות אחרת עם רווחי משנה. אני שולטת בצרפתית ובאנגלית וכאמור מדברת גם לדינו מהבית. רב תלמידות ביה"ס היו מאזור המרכז ומערים רחוקות יותר כמו הרצליה, נתניה, חיפה, עכו, נצרת וכו'. למדו איתנו בנות של נספחים ממדינות ויבשות רחוקות, עם חלקן נשמר קשר מכתבים לאורך שנים. רכשתי חברות  מתרבויות אחרות ולמדתי לקבל ולכבד בני דתות ולאומים שונים.   

 

ביה"ס הקנה חינוך לערכים, לסובלנות ולאהבת הזולת, ללא הבדל דת או גזע. דגש על כבוד האדם – כיבוד המורים, ההורים והחברה בכלל. ענווה ופשטות תכונות ערכיות שהנזירות שידרו באורח חייהן הצנוע וביחסן השוויוני, מהול  בחמלה ואהבה. (היו גם נזירות שהטילו איימה בדרכיהן הקשוחה והמוחצנת). 

בהיותי ילדה סקרנית, נהגתי להיצמד בשעת ההפסקה לנזירה התורנית בחצר ולחקור את מניעיה והסיבות שהובילו לוויתור על חיים רגילים לטובת חיי התנזרות. אני לא שוכחת את השלווה והרוגע בתחושת השלמות שהביעו והקרינו מרבית הנזירות, מהן ספגתי ולמדתי לכבד ולהוקיר צורות חיים שונות. 

בביה"ס נלמדו כל מקצועות החובה שהוכתבו ע"י מערכות החינוך בארץ ובצרפת. ניתנה אפשרות לגשת לבחינות בגרות ישראלית או צרפתית. התלמידות בנות הדת הנוצרית, קבלו שיעורי דת, בו בזמן שאנו היהודיות למדו את מקצועות החובה בעברית. 

 

ביה"ס הקפיד על משמעת. התלמידות הופיעו בתלבושת אחידה "מתוקתקת". הכניסה לכיתות הלימוד והשיעורים התנהלו בצייתנות. עם הישמע הצלצול, נעמדו התלמידות בזו אחר זו בשורה לפי כיתות. כשהמורה נתנה אות, נע התור בסדר ובשקט מופתי לכיתות והתלמידות נעמדו במקומן. המורה נכנסה אחרונה, עלתה על הבמה, עליה ניצבו הכיסא לצד שולחנה, ברכה את התלמידות לשלום, וכולן ענו במקהלה "שלום המורה" והתיישבו במקומן רק אחרי קבלת הרשות לשבת. השיעור התנהל בצורה מכובדת ושקטה. מי שרצתה לדבר, הצביעה וחיכתה לקבל את רשות הדיבור. מי שהפריעה, נענשה בחומרה.   

 

שעות הלימוד היו ארוכות מ-07:30 עד 15:30 בכל יום 5 ימים בשבוע. שבת וראשון היו ימים חופשיים. נהנינו מכפל חופשות, עקב  החגים היהודים והנוצרים. בימי א', אחרי סיום  משימות ביה"ס, הלכתי עם חברותי לסרט. כשהתבגרתי נסעתי באוטובוסים או ברכבת, לבלות סופי שבוע אצל חברותי שהתגוררו רחוק יותר: באבן-יהודה, בחיפה ובנצרת ולחלופין חברותי התארחו אצלי ונהנו לבלות סופ"ש בת"א.   

 

זיכרונות ילדות נוספים סובבים סביב אירועים משפחתיים וחברתיים. שבתות שמחות מלוות שירה אצל דודתה קלרה, סביב שולחן עמוס  פיצוחים, עוגיות 'קורביה', בורקס עם כוסית 'אוזו' וקרח. בילוי שבתות בקפה 'אריאנה' ביפו, לצלילי הגיטרה והשירים של אריס סאן וזמרים יוונים אחרים. כינוס משפחתי ל-'הבדלה' במוצ"ש אצל הדוד אהרון, חזן בית הכנסת 'היכל יהודה'. מפגשי חברים של ההורים, שביניהם היו ניצולי מחנה 'אושוויץ בירקנאו' אשר ריתקו בסיפוריהם גדולים וקטנים כאחד.   

 

בשנת 1966 התגייסתי  לצה"ל ויועדתי לנח"ל. תאונת אימונים קלה במהלך הטירונות "סובבה דלת" וקבעה את גורלי. בממר"מ פגשתי את טוביה, שייעודו הצבאי גם שונה.  אחרי תקופת חברות של ארבע שנים, נישאנו והקמנו משפחה. התחלנו כמשפחת בורנשטיין ולימים נקראנו ענבר. התגוררנו תחילה בגבעתיים, וככל שהמשפחה התרחבה שינינו מגורים, להרצליה ולרעננה, כאן אנו מתגוררים בשמחה עד היום.