מאגר סיפורי מורשת

הילד הראשון שנולד במושב

שמי אבשלום סובוביץ נולדתי בשנת 1941 במושב כפר ורבורג (לא בבית חולים). יש לי אח בשם שלמה ואחות בשם שרה. הייתי הילד הראשון שנולד במושב.

התחנכתי בגן בכפר ורבורג ואחר כך למדתי בבית ספר בבאר טוביה. כל יום היינו הולכים ברגל, בדרך היה נפח וכל הילדים נורא אהבו לראות איך הוא עובד.בדרך כלל עד שהיינו מגיעים לבית ספר כבר היה שיעור שני. בכיתה ד' עברתי לבית ספר מבואות. אני זוכר שכאשר הייתי עדיין בבית ספר הבריטים שלטו בארץ וכל פעם שהם באו לכפר אני וחבריי הלכנו לחיילים הבריטים לבקש בולים, היינו אומרים להם: "give me stamps" והם תמיד היו נורא נחמדים והביאו לנו.

בבית הספר הייתה לנו מורה בשם רחל שערי {חג'יג'ה} היא הכירה את כל הילדים בבית הספר. כל יום היא הייתה מגיעה לבית הספר רכובה על חמור. הייתה לה קונצ'רטינה קטנה כזו שהיא כל הזמן ניגנה בו לילדים. החיים בכפר היו חיים של עוני. הילדים היו עובדים ברפת וקוצרים אוכל לפרות ובערב היינו חולבים ונשאר לנו מעט מאוד זמן ללמוד ולשחק.

בשנת 1948 כשהבריטים עזבו, קמה מדינת ישראל והרבה ניצולי שואה באו לארץ. הייתה מסיבה גדולה איפה שמרפאת טל, ואחרי השמחה הגדולה התחילה מלחמת השחרור ותקופת הצנע, ושמו את כל העולים החדשים במעברות, מעבורות עשויות מאוהלים, צריפי עץ ופח. בכפר ורבורג היו בערך 30 ניצולי שואה ביניהם היו גם סבא וסבתא רבתא שלי, ואז צבאות ערב פלשו לארץ, והתחילה מלחמת השחרור. למדינת ישראל היה צבא קטן והוא היה מורכב מההגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י. עם העלייה של ניצולי השואה התחילה הקמת צה"ל, והתחילו להגיע הרבה מתנדבי מח"ל {מתנדבים מחו"ל} וצה"ל התחיל להתארגן. במלחמה המצרים הגיעו עד נגבה ועד גשר עד הלום, בגלל שפחדו שהם יכבשו את כפר ורבורג ובאר טוביה פינו אותנו לרחובות. אני זוכר שהיו לי שתילים של ירקות ולא רציתי לעזוב את הבית.

בתקופת הצנע לא הייתה לנו בעיה של אוכל כי היינו חקלאים אבל היו באים אלינו כל מיני אנשים מהערים, ואז התחיל בארץ שוק שחור. כשנגמרה מלחמת השחרור המדינה התחילה לתפקד כמדינה. בגיל 13 הקמנו בכפר כלוב תעופה והינו בונים טיסנים. אחר כך הלכתי לקורס מדריכים ולימדתי איך לבנות טיסנים לאחר מכן הלכתי לקורס דאייה.

כשגמרתי את לימודי בבית ספר מבואות {אז למדו בו עד כיתה ח'} הלכתי לכיתות המשך {אז לא היה תיכון} עד כיתה י' . כשגמרתי את כיתות ההמשך שנה שלמה ישבתי בבית ועבדתי במשק עם אבא שלי, אחר כך הלכתי לצבא ושירתתי בצנחנים גדוד 890. לפעמים היו מביאים את אנשי המגבית או ניצולי שואה והיינו עושים להם צניחות ראווה והם כל כך היו מתרגשים והם היו מחבקים ומנשקים אותנו וכל הזמן היינו שומעים את המילה "צנחן יהודי". זו הייתה בשבילי חוויה שבתור צבר לא הבנתי בכלל והיום אני מבין אותה. אחרי שנתיים וחצי אבא שלי חלה אז שיחררו אותי יותר מוקדם וחזרתי למשק ועבדתי שם עם ההורים שלי.

איך הכרתי את סבתא?

כשהייתי בן 25 בכפר אז לא היו מכוניות אז כל יום היינו מתאספים בבית העם {שקיים עד היום} והבילוי שלנו היה ללכת לבית דגון לאכול סטייק, אז הזמנתי את סבתא לאכול סטייק והיא אמרה שהיא לא אוהבת סטייק והיא לא הבינה בכלל למה אני מזמין אותה אבל אחר כך היא הבינה.

בסיבוב שני הזמנתי אותה לחוף דלילה לרקוד ואז היא הסכימה, אחרי שנתיים קבענו חתונה ובדיוק פרצה מלחמת ששת הימים ונאלצנו לדחות את החתונה, למרות שהציעו לנו לעשות את החופה בתעלת סואץ, אך לא רצינו. אחרי המלחמה התחתנו ברחובות, קנינו משק בכפר ורבורג וסבתא הייתה גננת בניר בנים ואני עבדתי בחקלאות. אחרי שנתיים נולדו לנו שני ילדים, עומר ודורון ואז בשנת 1973 פרצה מלחמתיום כיפור וגוייסתי במילואים לשריון שם נלחמתי ב-4 מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה.

מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה הקשה מכולן ואז הבנו שמדינה זה לא דבר מובן מאליו. הייתי במילואים חצי שנה ואחרי שחזרתי כל המשק החקלאי שלנו הלך לאיבוד. כשחזרתי הייתה הפעם הראשונה בה הלכתי לבית כנסת להגיד את "ברכת הגומל". אחרי המלחמה נולדו לנו עוד שני ילדים דרור וענבל ואחרי חמש שנים פרצה מלחמת לבנון הראשונה וגויסתי עוד פעם. הייתי בגזרה המזרחית. אחרי חודש וחצי שוחררתי ממילואים ואחרי זה עוד פעם גויסתי ללבנון לליווי שיירות לביירות ואלה היו המילואים האחרונים שלי.

 

 

 

הזוית האישית

אבשלום: הילדים שלנו גדלו, הלכו לצבא ואחרי כמה שנים התחילו להתחתן והתחילו לבוא נכדים ועם אחת מהם, יהלי,  אני יושב פה עכשיו בכתה. גם היא לומדת בבית ספר מבואות והיא דור שלישי במבואות ודור חמישי בארץ לחקלאים.