מאגר סיפורי מורשת

זיכרון ילדות

שמי אורית לב, נולדתי בישראל דור שביעי בירושלים, ב- 24/9/1950 ערב ראש השנה, להורי חיים וזינה חפץ.

באותה תקופה, ירושלים הייתה מלאה בערבים, שהיו תוקפים את היהודים בכל הזדמנות ומקום שהתאפשר להם. אנחנו התגוררנו בכרם עובדיה, ליד מחנה שנלר, שהיה סמוך לגבול ולתחנת משטרה. לכל משפחה היה חדר או חדר וחצי למגורים ומטבח משותף עם משפחה אחרת, תרנגולות ושפנים הסתובבו בחצרות ואנחנו ביחד אתם.

באחד הימים בשעות אחר הצהרים כשהייתי בגיל שלוש וחצי הלכתי אחרי תרנגולת לשדה הקרוב, שבאותו הזמן היה מכוסה ב"אמיתה גדולה" (פרח לבן וגבוה), שצמחו לגובה וכיסו את המקום במרבד לבן קסום ומריח. התחלתי לרוץ בתוך השדה ממקום למקום ומבלי לשים לב עברתי את הגבול, אחרי תחנת המשטרה. הערב ירד והתחיל להחשיך והפרחים, שכיסו את ראשי בגובהם, גרמו לי לאבד את דרכי חזרה הביתה. אין לי אומדן למשך הזמן שעבר עד שראיתי קבוצה של אנשים מתקרבת לכיוון שלי. נבהלתי מאוד. היום אני לא יודעת אם הפחד היה מהערבים או מההורים שיכעסו עלי ובכל זאת אני זוכרת שהסתתרתי מאחורי הפרחים כדי שלא יראו אותי. אבי בליווי שוטרים מהתחנה מצאו אותי בסוף ולקחו אותי הביתה.

האירוע הזה כנראה גרם להוריי לעזוב את המקום ולעבור לבית הכרם, שכונה שהייתה במרכז העיר.

עוד חוויה חשובה, המלווה אותי מיום היוולדי ועד היום, היא העלייה למשלט של אברהמל'ה בשער הגיא. אח של אבי (אברהמל'ה) היה במוצבים בשער הגיא ששלטו על הכניסה לירושלים. ב-ד' באייר אברהמל'ה חטף כדור מצלף ערבי שהיה בהר המסרק (רכס מול המשלט) הוא פונה לבית מחסיר שנימצא על הכביש בשער הגיא ומשם לבית חולים צבאי שהיה בקריית ענבים. אבא שלי, אחיו של אברהמל'ה הגיע אליו מיד כשדווח על הפציעה והחזיק אותו בידיו. ב-ה' באייר 1948 בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, אברהמל'ה שמע את ההכרזה על הקמת המדינה ברדיו ונפח את נשמתו. סבא שלי "ארל'ה גיבר" היה מוכר בירושלים כאיש חזק, סחב אבן ירושלמית ענקית לפסגת הרכס ובנה שם מצבה לאברהמל'ה במקום בוא נפגע מצלף ערבי, הוא נטע במקום 22 אורנים סביב המצבה.

מאז ועד היום, כל שנה ביום הזיכרון לחללי ישראל, אנחנו עולים למשלט שומעים שם את הצפירה לפתיחת יום הזיכרון ורואים את המטס החסר של חייל האוויר ופותחים מפה גדולה עם ארוחת בוקר ישראלית הכי יפה שיש ומבלים שעות יפות במקום. לפני כ15 שנים פרצה שריפה ענקית במקום שכילתה את החורש הסבוך שהיה על הרכס, אבא שלי טס למקום לראות מה קרה עם העצים של אברהמל'ה והסתבר ש22 העצים שניטעו לזיכרו של אברהמל'ה הם היחידים שנשארו. צמרות העצים היו חרוכות והעצים ללא פגע. זה המקום בו הוקם פארק רבין אחרי השריפה.

קורות חיי

בזמן הפנוי שלי בתור ילדה היינו נפגשים בחצר של בית הספר משחקים במתקנים, לא היו אז גני שעשועים. בסופי שבוע, היינו נפגשים בחצר של בית הכנסת ובגיל 9 התחלתי ללכת לתנועה המאוחדת. הקן המרכזי היה בתחנת אגד במרכז ירושלים ובסוף כל פעולה הייתי הולכת עם החברים שלי לבית הקפה של סבא וסבתא שלי "קפה עדן" ששכן למרגלות "קולנוע עדן" בתחילת רחוב אגריפס הידוע שבסופו נימצא שוק מחנה יהודה.

הייתי באה עם חברים שלי לבית הקפה ונותנת לכולם סוכריות במבליק, מסטיק בזוקה וגזוז לשתייה, בזמנו לא היה בקבוקי שתייה, כאשר יצא הקוקה קולה התחילה תעשיית בקבוקי המיץ להתפתח. כשהייתי בת 12 עזבתי את ירושלים בעקבות עבודה של אבי, לחיפה. גרנו בכרמל, נוף מדהים, עיר יפה אבל הזיכרונות הכי יפים ומושרשים שלי הם מירושלים.

שבועיים אחרי שסיימתי את הבגרות, התגייסתי לצבא. לצבא הלכתי בהתרגשות גדולה. הגלויה הראשונה ששלחתי להורי מהטירונות הייתה לאחר טקס קבלת הנשק, הגאווה והעוצמה מהכתוב בגלויה מזכיר לי את התחושות שהרגשתי באותה עת. את השירות הצבאי עשיתי כפקידת מבצעים של חייל האוויר בבור המרכזי של חייל האוויר שלימים, הבת שלי (אמא של אורן) שירתה בחייל האוויר והייתה פקידה ראשית של מפקד החייל, באותו מקום בו שרתתי. במהלך שירותי הצבאי הכרתי את חן שלימים הפך לאבא של הילדים שלי.

שנה וחצי אחרי הנישואים עם חן, עברנו לרמת השרון ושם גידלנו את שלושת ילדינו (קרן אמא של אורן, אחר כך תאומים ניר וגלית). ברמת השרון גרנו בבית עגול שניבנה בשיטת בנייה מיוחדת שהומצאה ופותחה על ידי אבא שלי. כשניר וגלית היו בני ארבע חודשים וקרן הייתה בת ארבע נסענו לחופשה לטנטורה חבר הביא גלשן וכולם חגגו עליו בהצלחה חוץ ממני וכשחזרתי הביתה לקחתי קורס גלשני רוח בדולפנריום בתל אביב. מאז ביליתי שעות רבות על הגלשנים בכל מקום אפשרי, באותו הזמן עשיתי סקי ושיחקתי סקווש.

טניס התחלתי לשחק בעקבות הילדים, שלושת הילדים שלי גדלו בטניס. כשאימא של אורן הייתה בת שבע וחצי היא החליטה שהיא רוצה לשחק טניס למרות התנגדותי. קרן בילדותה סבלה מאסטמה וחשבתי שזה לא נכון להביא אותה למאמצים חזקים שהטניס מביא, היא התעקשה ונסעה לבדה באוטובוס מרמת השרון להרצליה ( אני הייתי ברכב מאחוריה מבלי שהיא ידעה) והגיעה למועדון הטניס. בעקבותיה גם שני אחיה התאומים הצטרפו לטניס. שלושת ילדי היו בטניס עד הצבא, בכיתה ט' קרן הכירה בטניס את ליאור (אבא של אורן) ומשם נולדו לי שלושה נכדים נפלאים (אורן, הראל וסהר אחים של אורן).

אימא של אורן נולדה שלושה ימים לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה. ביום ששחררו אותנו מבית החולים הגענו הביתה בגשם שוטף, סופה חזקה וכשפתחתי את דלת הבית כל הסלון היה מלא בפרחים. בערב, הדלקנו נר ראשון של החג ומיד לאחר ההדלקה כבה האור. מיד הדלקתי נרות בכל פינה וכל הבית היה מואר בנרות חנוכה.

למרות שגדלתי בירושלים, הים הוא אהבת חיי. חורף, קיץ, בכל רגע פנוי אני דואגת להגיע עליו. ממש בימים אלה הגשמתי את חלום חיי ועברתי לגור בנהריה, קו ראשון על הים, למרות כאב הלב שעזבתי את אורן ומשפחתו היקרה שגרו ממש מול הרחוב שלי.

מוטו לחיים

המוטו שליווה אותי כל חיי הוא: כל אדם צריך להציב מטרות ולשאוף להגיע אליהם, מעת לעת צריך לעצור ולבחון אם המטרות בדרך לא השתנו ואם בדרך יש מכשולים, ללמוד לעקוף אותם.

הזוית האישית

אורית: תהליך הכתיבה המשותף ביני לאורן היה מדהים. אני מרגישה שתהליך זה מאוד קירב אותנו ונתן לי לראות זוויות חדשות אצל אורן מהמפגשים היום יומיים. חשוב לי מאוד מאוד לשמר את הייחודיות הזו עם אורן.

אורן: לדעתי חשוב מאוד לשמר את הקשר הרב דורי. רוב העבודות שלי אני עושה עם חברים או בכלל לבד, אבל אז כשאני מתחיל לעבוד עם סבתא שלי, זה פתח לי דלת כייפית וחווייתית. אני מרגיש כמו סבתא שלי, שזה קירב בינינו.