מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

דור התקומה דור שני לשואה – החיים בצל הסודות

שירה ועומר ביחד עם סבתא עדה
סתבא עדה וייץ בילדותה (בת 14)
אלה ליברמן שיבר- "חיים על קו הקץ" (עדותה של עדה וייץ, בתה)

הקדמה:

שמי המלא הוא שירה אלה וייץ. אני נקראת גם אלה על שם סבתא רבתא שלי, אלה ליברמן שיבר. לא היתה לי הזכות להכיר אותה, אבל ידוע לי כי היתה אישה מיוחדת, ניצולת שואה, ששרדה את התופת בזכות כשרון הציור שלה והצליחה לתעד את סיפור חייה וחיי בני עמה כמורשת לעולם.

סדרה של 94 ציורים נוקבים, המוצגים כיום במוזיאון "לוחמי הגטאות", נכרכו לספר ומופצים בתרגומים שונים לרבות סינית ברחבי העולם, כנושא ללימוד ולמחקר ההיסטוריה.

נאמר לי כי למרות כל הסבל שחוותה בילדותה היתה אישה מקסימה, טובת לב וסלחנית ומעולם לא איבדה את אמונתה בגזע האנושי.

בימים אלה, כאשר האנטישמיות הארסית מרימה ראש, וישנם רבים עדיין המכחישים את כיום השואה, מצאתי הזדמנות דרך תכנית "הקשר הרב דורי" לעשות מעשה ולהירתם לפעילות שתהיה נחלה למשפחה והנצחה לדורות הבאים. על כן, אני יחד עם חברתי עומר אסור, החלטנו לראיין את סבתי עדה וייץ (שיבר) כדי לשמוע וללמוד ממנה על חוויותיה האישיות כנציגת הדור השני לשואה. מתוך משאלה לזכור ולא לשכוח! עבודה זו מוקדשת ביראת כבוד לזכר סבתא רבתא, אלה ליברמן שיבר, שהורישה לעולם תיעוד מצמרר על קורות חייה וחיי משפחתה בתקופת מלחמת העולם השנייה, לזכר כל בני משפחתנו שנספו בשואה ולזכר שישה מיליון מבני עמנו שנרצחו באכזריות על לא עוול בחפם ומתו בגבורה ובייסורים על קידוש השם.

*הנצחה לזכר הנרצחים והניצולים – ציור מתוך "חיים על קו הקץ"

אלה ליברמן שיבר – "חיים על קו הקץ"

אלה ליברמן שיבר נולדה בעיר ברלין, בירת גרמניה, בשנת 1927. בהיותה בת שש בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון. כילדה חוותה את גילויי האנטישמיות והמדיניות הנאצית שהופעלו נגד יהודי גרמניה. בשנת 1938 נאלצה המשפחה לברוח לבנדין שבפולין, בגלל הנתינות הפולנית של אמה רוזה. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. כאשר הנאצים כבשו את פולין נכלאו כל היהודים בגטאות, ומשם נשלחו ברכבת האימים לאושוויץ-בירקנאו. גם אלה ומשפחתה נשלחו לגטו בנדין. החיים בגטו היו מאוד קשים. כדי להתחמק מהאקציה, הם התחבאו שישה שבועות בבור קטן מתחת לפח אשפה, כאשר פולני טוב לב מסכן נפשו ולעזור להם, והאח הקטן מחרף נפשו להתגנב מתחומי הגטו כדי להביא להם דברי מאכל. בסופו של דבר הם נתפשו בגלל הלשנה ובדצמבר 1943 נשלחו הוריה יהושוע ורוזה ליברמן, היא ואחיה הקטן ליאו לאושוויץ. האב והאח נשלחו מיד להשמדה. אלה בת ה – 16 ואמה בת ה – 42 נשלחו לעבודה בבית חרושת לתחמושת. שם עבדו שעות ארוכות בתנאים קשים וסבלו מתת תזונה.

כאשר נודע לאחד מאנשי האס אס על כשרון הציור של אלה הוא נתן לה לצייר את בן משפחתו שנהרג במשפחה, הוא סיפק לאלה נייר וצבעים וגם מזון לה ולאמה. בהמשך המשיכה אלה לצייר עבור גרמנים אחרים מצוות המחנה. בזכות ציוריה לא נשלחו היא ואמה להשמדה, והן נשארו ביחד עד השחרור.

בינואר 1945 הובלו השתיים יחד עם שאר שרידי המחנה בצעדת המוות, שיצאה מאושוויץ מערבה לגרמניה. הן הגיעו למחנה הריכוז נוישטאט ושם, ב- 2.5.1945 שוחררו על ידי הצבא הרוסי. באותו מקום פגשה את עמנואל שיבר, שהיה חייל יהודי בצבא האדום, ולימים נישאה לו.

בשנת 1948 הגיעה אלה, בעלה ואמה לארץ המובטחת, ארץ ישראל שרק נוסדה ובכפר אתא קבעו את ביתם והקימו את משפחתם. נולדה להם בת אחת ושלושה בנים ויחד בנו חיים חדשים וחופשיים.

את סדרת ציוריה 94 במספר, שאוגדו לספר תחת השם "החיים על קו הקץ" החלה לצייר מיד לאחר השחרור יחד עם סיפורי הסבר אישיים. היא עשתה זאת ביוזמת בעלה, כחלק מתהליך של ריפוי ושיקום, שיעזור לה להשתחרר מהטראומות שעברה. הסדרה הגיעה לסיומה בחיפה בשנת 1948. היא הוצגה לראשונה בבית קולנוע חיפאי בשנת 1950. הוצגה לתקופה קצרה גם במוזיאון "יד ושם" ואחר כך נתרמה לאוסף הקבוע של מוזיאון לוחמי הגטאות שם היא נמצאת עד היום.

ביצירתה בחרה בדרך ביטוי ישירה, ללא טיפול אומנותי מעצים. הציורים מתארים את אשר חוותה וראתה. הם יוצרים רצף היסטורי מראשית עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מתארים את המציאות בגטו, את החיים במחנה ההשמדה, את צעדת המוות והשחרור. הם מספרים את סיפור השואה מנקודת מבט אישית, אבל הם גם מתעדים את קורות בני משפחתה, בני עירה, ובעצם גם את קורות העם היהודי בתקופת השואה.

"היינו ארבעה ילדים בבית, וכמעט שלא ידענו מה אמנו עברה בילדותה. ילדותנו נראתה ילדות רגילה, רק העובדה שהייתה לנו סבתא אחת, לא הרבה דודים ודודות העיבה על השמחה. כזה היה המצב גם אצל חברינו בני גילנו, שהוריהם זה עתה הגיעו לארץ מאירופה. נדמה היה ששומרים מפנינו סוד.

רק בגיל מבוגר הבנו שההורים שלנו חוו ילדות אחרת. כל עוד היינו צעירים לא הרגשנו שיש לנו ילדות מיוחדת. שיחקנו עם חברים בשמחה, לפעמים רבנו בינינו, ובדרך כלל ניהלנו חיים רגילים כמו כל חברינו בסביבה. אצלנו בבית היתה זאת הסבתא שבישלה, כאשר אמא היתה שרה ומציירת.

רוב הזמן גרנו בשיכוני משטרה כך שרוב חברינו היו בני שוטרים שחייהם היו דומים לשלנו. אבא היה קצין משטרה והיה מאוד עסוק בפעילות משטרתית, כך שרוב הטיפול בנו נפל על סבתא ואמא. ניסו לתת לנו את הכל באמצעים הזעומים שהיו להם.

כילדים קטנים לא סיפרו לנו כלל על מה שעברו. הכל היה סוד, מה שהיה "שם" נלחש בסודי סודות. הרגשנו כאילו לא רוצים לשתף אותנו בצערם ובכאבם. לימים מצאנו ספר ציורים שאמא ציירה על כל ניסיון חייה בשואה. בסדרה של כ-100 ציורים, הצליחה לבטא בצורה מוחשית, מה עבר עליה, על בני משפחתה ועל עמנו בתקופה הנוראית הזאת. מספר פעמים הגיעו אלינו הביתה כתבים שראיינו את אמא אודות ספר ציוריה, וכך הצלחנו לשמוע על עברה הקשה. מלבד זאת היא מעולם לא סיפרה, היא מעולם לא פרטה ואנחנו גם לא שאלנו. ספר הציורים של אמא היה התשובה החלקית לשאלותינו.

מכיוון שהורינו מעולם לא סיפרו באופן חופשי על עברם. הרבה פרטים על פי סידרם הכרונולוגי עד היום לא ברורים לנו (מתי בדיוק נאלצה אמי והוריה לעזוב את ברלין, מתי אחיה, אלכס, נלקח לגסטפו, ונספה באושוויץ, מתי אחותה, ברטה, עזבה את המשפחה, ומה קרה בדיוק לשאר בני משפחתה שגורלם לא נודע עד היום).

אלמלא הציורים שבהם הצליחה אמי להנציח את חייה ואת חיי בני עמה תחת המגף הנאצי האכזרי, כנראה גם לא היינו יודעים כלל מה עבר עליה באותן שנים איומות.

זכרונותי מבית אבא ואמא

"מאבא זכורה לי העובדה שהיה קצין משטרה. אז, בימים ההם, השוטרים עסקו בפעילויות רבות,  כולל כיבוי אש. הרבה חגים אבא נאלץ לעזוב את שולחן החג ולצאת למשימות שלרוב לא סיפר לנו עליהן. באחת הפעמים נאלץ להיות מאושפז בבית חולים כי שאף עשן בעת כיבוי שריפה.

במסענו המשותף לפולין (אבי, אמי, בת אחי ואני), לפני ביקורנו באושוויץ, אבא סוף סוף נפתח, וסיפר בקצרה את תולדות בני משפחתו ומה עלה בגורלם. למדתי לדעת, שאבי היה ציוני, חניך בית"ר, נולד בלבוב, בזמנו פולין ולאחר המלחמה אוקראינה בשנת 1919. עם פרוץ המלחמה, היה בדרך לפלשתינה. הוא נתפס על ידי הרוסים ונשלח להילחם במסגרת הצבא האדום. בתום המלחמה כשהגיע לביתו, גילה שרוב בני משפחתו נטבחו, הוריו ואחותו יחד עם בני משפחה אחרים, נתפסו ונטבחו ביערות. אחיו שהיה ציוני, נכלא ונקבר חיים בחדר שנאטם בלבנים.

מאז גמלה בליבו החלטה לעלות לארץ עם אמא שאותה הכיר כאשר הצבא האדום שחרר את אסירות מחנה אושויץ.

אמא זכורה לי כאישה שמחה, אוהבת ומחבקת, ולא ניכר עליה כי עברה היה כה נורא. זוכרת אותה שרה ומציירת. פעמים רבות איירה את קירות הכיתות בהן למדנו. ומעולם לא שבה לצייר על נושא השואה. רק פעם אחת כמחאה על חידוש הקשרים עם גרמניה, שלחה לעיתון ציור מיוחד בכותרת :"מעל התהום הזאת (כל זוועות השואה) לא יוקם גשר.

באותו ביקור באושוויץ, אמא, שהייתה לאחר אירוע מוחי, נראתה שקטה, לא הרבתה לדבר. גם מהמעט שסיפרה הצלחנו לקלוט רק קטעי סיפורים. בהגיענו למחנה, אמא כמעט לא זיהתה דבר. המקום נראה שונה לה ללא הכר, הצמחים, העצים הגבוהים, הסדר, הניקיון והשקט מסביב נראו לה מוזרים. היא הצליחה לזהות שם את צריף המגורים העלוב אותו חלקה עם אימה ושאר מוכות הגורל כמוה.  הצריף היה ממוקם בגבול בין מחנה העבודה ומחנה ההשמדה. משם יכלה לראות את השיירות המובלות לתאי הגזים. בעומדה דום לפני הצריף הצליחה לזהות את האומללים, קרובי משפחה וחברים, המובלים למותם בתאי הגזים, ואסור היה להביע רגש.

היא נזכרה רק בריחות ובקולות עם ההשכמה ליום עבודה מפרך. זאת הייתה הפעם היחידה בה פתחה את סגור ליבה. לאחר מכן כאילו מחקה את הכל מזיכרונה ונתנה לציורה להמשיך את סיפורה."

סבתא רוזה

סבתי רוזה שרדה את התופת עם אימי וכל השנים התגוררה יחד איתנו. היא היתה אישה מדהימה, חזקה וחכמה, בעלת חוש הומור ושמחת חיים. אנחנו וכל מכירה רכשו לה כבוד והערכה. גם היא לא שתפה אותנו בספור עברה הכאוב. בשפת היידיש השגורה בפיה נהגה רק לספר לנו סיפורים משעשעים על בני ביתה ומכיריה בפולין, על האנשים שהכירה  בקפריסין ובארץ. יותר מכל אהבה לשבת על כורסת הנדנדה בסלון  ,ולשחזר ביידיש עסיסית את כל השירים השמחים והעצובים, שהיו פס הקול של חייה בעיר הולדתה בנדין.

בגיל 75 חלתה. רגע לפני שאבדה את הכרתה שמענו אותה צועקת ברור: "אני רואה את ילדי נשרפים באושוויץ". מאז לא שבה לדבר ובשקט סובלני כחודש אחר כך, קבלה את הדין ונפרדה מהעולם. לאחר מותה, קרובת משפחה ספרה לי בהתרגשות על אישיותה ותכונותיה האנושיות.לדבריה, סבתא רוזה ,שנשאה ועברה לגור בברלין, היתה מגיעה לביקור אל בית הוריה עמוסת מתנות יקרות ערך. באצילות ראויה להערצה שמחה לחלק את עושרה עם כל קרובי הביתה.היא דאגה לעזור לכל מי שהיה זקוק, חזקה את רוחם של החלשים ומעולם לא נכנעה לצרות.

היא עבדה כמיילדת בבית חולים בברלין, שם רכשה מוניטין בטיפול מסור ובעזרה לזולת. נודע לי גם כי אחת מתוצאות מעשי החסד התבטאה גם באושוויץ. בהגיע המשפחה למחנה ההשמדה אחת מנשות הקאפו שמונתה על קבוצת הנשים בהן היתה סבתא, זהתה אותה והזכירה לה איך היא הקאפו, בהיותה בת 16, סבתא עזרה לה לילד את בתה שנולדה מחוץ למסגרת הנישואים ודאגה גם לגשר בינה ובין בני משפחתה ,שהתנכרו והתכחשו לה. כאות תודה לסבתא על המחווה, מצאה דרך לעזור לסבתא ולאימי בהקלה על תנאי המחנה הקשים ובהעברת דברי מאכל לשתי האסירות. סבתא כדרכה, חלקה את האוכל היקר עם חברותיה לצריף.

בדרך לארץ הנכספת

"לקראת סוף המלחמה, כשהנאצים הבינו שהסוף קרב, הם פינו את המחנה והצעידו את כל האסירים לכיוון מערב, מה שנקרא "צעדת המוות". המסע היה ארוך ומייגע, בשלג ובקור. אלפי אנשים לא שרדו ומתו בדרך בייסורים. באחת הערים הגרמנים ברחו, כי צבאות הצבא האדום כבר כבשו את העיר. אבא היה בין המשחררים את האסירות. הוא ראה את אמא ואת אמה, וכדי לא להבהיל אותן, ולהוכיח שהוא יהודי הוא פנה אליהן בסיסמת בית"ר: "תל חי". אבא ואמא נישאו והחליטו לעלות לארץ. לאחר מסע מטלטל ברחבי אירופה אימי יחד עם בעלה הטרי ואמה התארגנו לעלות באונייה של האצ"ל: "בן הכט" בפיקודו של ארי ז'בוטינסקי. מול חופי הארץ נתפסו ולאחר מאבק עז פונו מהאונייה ונשלחו לקפריסין. בקפריסין שהו שנה שלמה ובשנת 1947, עלו לארץ. שבועיים לאחר הכרזת העצמאות, נולדתי בת בכורה במחנה עולים קריית שמואל."

חוויות ורגשות על שואה וגבורה

כשהבנתי שהוריי הם ניצולי שואה התקשיתי להאמין, איך אנשים שחוו חוויות כה קשות יכולים להמשיך בחייהם, לצחוק, לשמוח, לבנות משפחה ולהמשיך להאמין באדם. כמחווה לסיפור חייה של אמא ולסיפור מותם של שישה מיליון היהודים, הרגשתי כי, כבת להורים כאלה עליי מוטלת החובה להמשיך לספר את סיפור חייהם, להיות נושאת הלפיד לגבורת הישרדותם, ומתוך כוונה לזכור, להזכיר ולא לשכוח, נטלתי על עצמי את החובה להפיץ את ספר הציורים של אמא בעולם. ואכן הספר שיצא לאור  על ידי מוזיאון לוחמי הגיטאות, תורגם לשפות רבות, ואף אני הצלחתי לתרגם אותו לסינית. מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מתנדבת להופיע בבתי ספר ולהציג את סיפורה, המשולב בסיפור בני עמנו.

אני, אחי ובני דורי שנולדו בארץ חופשית בעלת צבא חזק ויכולת הגנה עצמית טובה, התקשינו להבין איך אמי ושכמותה הלכו למותם כצאן לטבח, מבלי להתנגד. מהציורים של אמא הבנו שבכל זאת קרו יום יום סיפורי גבורה.

זכורים לי מספר סיפורי גבורה שנחרטו בזיכרוני מתוך ספר התיעוד של אימי: סיפורו של אחיה הקטן , שהיה מתחמק מהגטו היהודי כדי להביא אוכל למשפחה תוך סכנה לחייו. באחת הפעמים בהם יצא לחפש אוכל לבני משפחתו באחד הבתים הריקים, הגיעו הגרמנים לאותו בית. הילד המבוהל התחבא מתחת למזרון, הגרמני דרך במגפו הגס על המזרון ולא הרגיש כלל שילד קטן שוכב מתחת.

סיפור אחר, מצייר את גבורתה של חברה של אמא. אימי חלתה וחברתה התחמקה מהצריף כדי להביא לה פיסת גזר שראתה ליד מוטל ליד פח האשפה. חייל נאצי שהבחין בה בעט בה בכל הכוח והכה אותה עד זוב דם. אך היא לא הרפתה מהגזר ובחיוך המסתיר את כאביה הגישה אותו באהבה לאימי כדי שתחלים. ליד אותו ציור, הוסיפה וכתבה אמא, כי לא יכלה לבלוע את הגזר, בראותה את הכאב ואת ההקרבה.

כמו כן, תיעדו הציורים מקרים בהם אנשים בחרו לרוץ לגדר המחושמלת כדי לשים קץ לחייהם. היו מספר נשים שהחדירו חומר נפץ למחנה הגברים ועזרו בכך לפוצץ את אחד הקרמטוריומים (המשרפות). הן ניתלו לפני כולם ולא מסרו את שמות האחרים שהשתתפו בפיצוץ. כולנו יודעים על סיפורי הגבורה בגטו ורשה וביערות, שם נלחמו גם פרטיזנים יהודים נגד הכובשים הנאצים.

סתבא עדה וייץ בילדותה (בת 14)

תמונה 1

היום אני מבינה כי גם בהישרדות הקשה יש הילה של גבורה, ואור תקומה. התקומה קשורה גם בשימור זיכרונות העבר והנחלתם לדורות הבאים, למען יראו ויראו.

עכשיו, כאשר הורי, סבתי ומעט קרובי המשפחה שיכלו להשלים את המידע על משפחתי כבר אינם, אני מכה על חטא ומצטערת שלא ניצלתי את ההזדמנות ולא התעקשתי לפתוח את תיבת הזכרונות הנצורה כדי לשאול אותם יותר על עברם ועל חיי משפחתם בתקופה עה משמעותית בחייהם. על כן, בני נוער יקרים, לאור נסיוני האישי, אני מעבירה לכם מסר חשוב, וממליצה לכולכם לנצל את הזמן עם הוריכם כדי לשמוע וללמוד מהם על חייהם  וחיי משפחתכם. בעיקר, נסו לשמר את מורשת העבר הבלתי פוסקת שמשתלבת גם בחייכם ומנחה את עתידכם.

"עם שלא מכבד את עברו ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל". (יגאל אלון מגיבורי דור תש"ח).

הזוית האישית

שירה וייץ: אני יחד עם חברתי עומר אסור, החלטנו לראיין את סבתי עדה וייץ (שיבר) כדי לשמוע וללמוד ממנה על חוויותיה האישיות כנציגת הדור השני לשואה.

עדה וייץ: הייתה לי גאווה לראות שהנכדה וחברתה מתעניינות בהיסטוריה של המשפחה, כדור שני לשואה, שמחתי לשתף אותן בסיפור החיים של סבתא רבתא של שירה, שהצליחה להנציח בציוריה עדות מוחשית למה שקרה.

מילון

אקציה
אקציה (בגרמנית: "Aktion", בעברית: "מבצע") היא כינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים.

ציטוטים

”עם שלא מכבד את עברו ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל (יגאל אלון).“

הקשר הרב דורי