מאגר סיפורי מורשת

שנת 1941- השנה השחורה של ברית המועצות שנה שחורה שהצבא האדום היה במפלה. בשנה זו הגרמנים פלשו לרוסיה ורק לאחר כחודש הם הגיעו גם לאוקראינה. הגרמנים השתלטו מהר על כל עיר, מחוז ומדינה וגם על העיר מלין שאוקראינה, בעיר זו גרה משפחת רותמן .משפחת רותמן – האב יחיל (סבא רבא רבא ), האם פולה (סבתא רבתא רבתא) ושמונת ילדיה, שדיברו אידיש שוטפת. ברונה, מוטל , רוזה , דשה, ורה, מושקה, אווה ורומן. כל המשפחה נמלטה לצפון רוסיה להרי הורל , פרט לורה שנשארה בקייב עם שני בניה ונספתה בשואה יחד איתם .

משקה סבא רבא שלי שירת בצבא האדום. משקה נישא לסבתא רבתא שלי, קלבה, שהייתה אחת מרופאות הילדים הטובות ביותר באזור. סבתא הייתה אחראית על הרפואה בכל המחוז בו הם גרו ובו ניהלה תחנת רכבת, אליה הובאו פצועי מלחמה ולאחר טיפול ראשוני הועברו לבתי חולים. אנשים מכל ברית המועצות נסעו אליה על מנת לקבל יעוץ או עזרה רפואית. קלבה הצילה עשרות ילדים ולכן רצו לקרוא למחוז על שמה, אך האנטישמיות ששררה לא נתנה לזה לקרות. ההנהלה תרצה זאת בכך שהשם רותמן "לא נשמע טוב". לאחר שנים נולדו להם שלושה ילדים ולרה, רומן (הסבים שלי) שנקרא אל שם רומן (אחד משמונה האחים של הדור הקודם – ששירת בצבא האדום ונספה בשואה) ולנה. קלבה עלתה לארץ ב 1996 ונפטרה ב2004 לאחר שבע שנים בה נלחמה במחלה קשה .

רומן נישא לנלהה, שאתה למד מכיתה א' ויחד סיימו את לימודיהם בבית הספר. הוא מהר מאוד הבין שהוא רוצה להמשיך את קריירת אמו, ולכן הלך לאוניברסיטה לרפואה. לאחר לימודיו באוניברסיטה נשלח לאקדמיה לרפואה צבאית שם למד רפואה ונהיה רופא ומנתח דגול. סבתא שלי נלהה שירתה בצבא גם כן כמו רומן, אך בתור אחות נולדו להם שני ילדים, הבכור אולג (דוד שלי) והשני ויציסלאב (אבא שלי). הם גרו במדינות שונות במהלך חייהם, בגלל שליחויות. בדומה לאמו הציל עשרות אנשים, היה מומחה לטיפולים אורתופדים בעזרת מחטים. נוצר הרושם שלא היה משהו שלא בכוחו לרפא, עד ה 26 באפריל 1986 בשעה 01:23 לפנות בוקר. אז הכל השתנה… בבלוק הרביעי של הכור הגרעיני שבצפון מערב אוקראינה, כ-16 ק"מ מהגבול עם בלארוס, בזמן ששתי המדינות השתייכו לברית המועצות, קרא אסון צֶ'רנוֹבִּיל. היא התאונה הגרעינית החמורה ביותר מאז שהעולם החל להשתמש באנרגיה גרעינית, ויש הטוענים כי זהו האסון האקולוגי החמור ביותר של המאה ה-20.

ברית המועצות שלחו את כל הרופאים הכי טובים שהיו להם לשם על מנת איכשהו לסייע לאזרחים באזור. לרופאים הייתה תקופת זמן מוקצבת לשהייה באזור, על מנת, שהרופאים לא יפגעו מכמות הקרינה הרדיואקטיבית הגבוהה שם. אחד המפקדים כל כך אהב את עבודתו של סבי , ולכן החליט להשאיר אותו עוד תקופת זמן. סבי הקריב את חייו- ונשאר לעזור במה שיכל. כאשר חזר משם לאוקרינה (המקום האחרון שמשפחתי עברה אליו), הוא חלה במחלות שונות ובסופו של דבר נפטר מכמות רדיואקטיביות גבוהה בדמו. לצערי אבא ודוד שלי אינם המשיכו את הדורות של הרופאים אך אני מקווה להמשיך את המסורת של המשפחה ולהיות רופאה .

הזוית האישית

דנילצוק קטיה: בזכות עבודת הקשר הרב דורי גיליתי הרבה על משפחתי וגם על אותה התקופה. התרגשתי לשמוע על השורשים שלי והייתי מופתעת כאשר חקרתי עליהם. בנוסף לעבודה נוצר קשר חזק יותר ביני לבין אח של סבא שלי. בנוסף היה נורא כיף לשמוע את הסיפורים שלו .