מאגר סיפורי מורשת

שמי סתיו דקל במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, המפגשים והשיחות זהו תיעוד סיפורו של משקה:

משקה מספר:

"נולדתי בעיר רוקיטנה (היום אוקראינה המערבית), בערב פסח 1928. כבן בכור להורי ברוך מרשלק ואמי פסיה (פיק). אחריי נולדו שושנה, מרדכי ואהרון.

אימי הייתה תופרת ולכן סבתא חנה בעיקר, גידלה אותנו. אבי היה תופר כובעים ומעילים מפרווה. הלכנו לבית ספר תרבות. כשנולד אהרון , אחי הקטן, אמא חלתה ונפטרה לא ניתן היה להצילה, כי לא היה רופא בעיר ולא תרופות. לאחר מכן אבא התחתן עם אישה אחרת ועברנו לגור ברובנה. בשנת 1941 אני ושושנה נסענו לחופשת לימודים לרוקיטנה, לקרובי משפחה ולסבתא חנה. כשהיינו שם-פרצה המלחמה ונקלענו לגטו של רוקיטנה.

רוקיטנה

"רוקיטנה היא עיירת מחוז במחוז רובנו שבמערב אוקראינה, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית….לאחר כניסת הגרמנים לעיירה, הטילו על יהודיה גזירות שונות, ובהן חובת ענידת סרט זרוע וחובת תשלום סכומי כופר. ב-15 באפריל 1942 רוכזו כ-1,650 יהודי העיירה וכפרי הסביבה שלה בגטו שהוקם בה, אליו נאסרה הכנסת מזון. (ויקיפדיה).

אבא שגוייס לצבא האדום, לקח את אהרון ומרדכי על תותח סובייטי וברח לרוסיה. הוא נלחם והילדים היו בקולחוז באזור הוולגה, בבית יתומים וסבלו מרעב וקור. כשהוא בא לבקרם במהלך המלחמה האשימו אותו בעריקה והוא הוכנס למחנה הסגר עד סוף המלחמה.

ברובנה – הגרמנים הכניסו את כל היהודים לאזור אחד. בכל בית גרו כמה משפחות ביחד. הייתה צפיפות איומה. הפסיקו את הלימודים ובכל יום היו צווים חדשים מה אסור ליהודים. הגטו לא היה מגודר והיו הסתננויות, בכדי להחליף אוכל ובגדים. הגרמנים התעללו ללא רחם והרגו יהודים בכל מקום. כולם עבדו, אפילו הצעירים מאוד, בעבודת פרך, בעיקר בחפירות ותיקוני פסי רכבת. ההשפלה הייתה טוטאלית – הסתובבנו עם טלאי צהוב, אסור היה ללכת על המדרכות, רק באמצע עם השוורים והסוסים. כשגרמני היה מתקרב, היה צריך להוריד את הכובע.

היו אוקראינים ופולנים שעזרו לגרמנים והיו שותפים בפוגרומים שנעשו והיו רבים כאלה. האוקראינים שנאו אותנו וגם הפולנים. היו חבורות של נוער ומבוגרים, שהיו הורסות בתים, מציתות ושוברות את הרכוש היהודי. הם היו גונבים ושוברים ולוקחים כל דבר. הכי זכור לי – שבערב שישי ישבנו מסביב לשולחן לאחר קבלת שבת, חזרנו מבית הכנסת וישבנו ושרנו זמירות שבת ואכלנו מהאוכל הנפלא של דודתי ליפשה. לפתע פתאום החלון התנפץ מאבנים שנפלו והתגלגלו על השולחן. הם קראו לעברנו – "ג'ידים לפלשתינה".

יום אחד, ילד פולני הרביץ לי בשוט התקוממתי והשבתי לו כגמולו עם ענף אלון. מכיוון ששברתי לו רגל, הייתי צריך להסתתר בעליית הגג של דודי. משפחתו של הילד התלוננה וחטפתי על כך מכות קשות מהמשטרה האוקראינית – גרמנית – פולנית.

בתאריך 26/8/42, הגיע צו לגטו, להתאסף בכיכר לספירת היהודים בעיר. הינו מוקפים גרמנים ואוקראינים והם עשו סלקציה בין הנשים לגברים והתחילו לירות על האנשים. אני רצתי מהר לכיוון פסי הרכבת שם המתינו לנו קרונות לשם הובלה לסארני להוצאה להורג. רצנו כמה ילדים לכיוון סארני ובאמצע סטינו לכיוון היערות. בדרך פגשתי שוטר אוקראיני צעיר שתפס אותי ורצה להרוג אותי. הוא אחז באקדח, אמרתי לו שייקח את המגפיים שלי. כשהוא התכופף הייתה לי הזדמנות בלתי חוזרת ואינני יודע מהיכן הייתה בי העזה וכוח, כדי להתגבר עליו. הנחתתי בראשו אגרוף והוא התעלף. לקחתי את האקדח ויריתי בראשו. זאת הייתה הזדמנות לשרוד….

רצתי ככל יכולתי לכיוון הכפרים של בליג'וב. ליד כפר בשם טאטינה פגשתי עוד כמה יהודים. חיינו ביער בתוך ביצות והמדורה שהבערנו הייתה הדבר הכי קרוב לבית שיכולנו להרגיש. אכלנו מכל מה שמצאנו ביער, גנבנו תפוחי אדמה מהשדות והיינו הולכים לבקש מהאיכרים אוכל. הסתתרנו עד שבאו הפרטיזנים של קובפאק. הצטרפנו אליהם. היו הרבה קבוצות פרטיזנים באזור ואני הייתי מורה הדרך שלהם.

נלחמנו בגרמנים, הורדנו רכבות מהפסים, היו גם הפצצות של מטוסים גרמניים. ערב אחד נפגשתי עם קבוצת פרטיזנים, קבוצת חבלה שדרכי היערות לא היו ידועות להם. הם ביקשו שאתלווה אליהם בדרכם להוריד רכבת מהפסים. היה ערב אביבי גשום והיה קשה ללכת. הגענו למסילת הרכבת וראינו מרחוק דמויות שמחפשות מוקשים. הם לא הבחינו בנו, כיוון שהסתתרנו בין העצים. התמקמנו במארב וחיכינו בדממה שלא יגלו אותנו. שכבנו הרבה זמן עד שהגיעה הרכבת . שניים – דימה וואסקה מיהרו בזחילה אל הפסים, חפרו בסכינים והניחו מוקש. כשהקטר עלה עליו נשמע פיצוץ חזק והרכבת ירדה מהמסילה ברעש איום. אנחנו ברחנו מהר פנימה ליער ואחרינו מטר של יריות ופיצוצים. למחרת נודע לנו שנפגעו הרבה קרונות עם נשק וציוד צבאי והרבה הרוגים גרמנים. שמחנו שהמבצע הצליח וקיבלנו ציון לשבח וחגגנו עם כמה בקבוקי סמוגון (וודקה ביתית שהאיכרים מכינים).

בחורף 1944, חזרתי לרוקיטנה לחפש את קרוביי. גיליתי שאחותי שושנה נהרגה ביערות, הדודים שברחו – נהרגו וגם סבתא חנה, כנראה במחנה סארני. מהמשפחה נשארו אחיי מרדכי ואהרון, שעלו ארצה עם שאר הילדים מבית היתומים. את  אבא ברוך ושני אחיי – פגשתי בשנת 1946 כשהיו בבית הילדים בסוסנוביץ וכולנו עלינו לארץ ישראל והתיישבנו בקיבוצים.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של סתיו דקל ודוד משקה מרשלק.