מאגר סיפורי מורשת

החיים במצרים

סבתא שמחה נולדה במצרים בעיר אלכסנדריה בשנת 1933 להוריה רחל ושמעון עזאני. בת בכורה ל – 8 ילדים.

הוריה ידעו ימים יפים וטובים וברווחה  כלכלית. לסבתא רחל היתה עוזרת בית אשר בישלה, כיבסה, ניקתה את הבית. היות והמשפחה היתה מרובת ילדים, סבתא רחל כמובן היתה צריכה עזרה רבה. אציין שהיתה אישה מאוד מפונקת, חכמה, דעתנית ומטופחת להפליא. סבא שמעון עבד כטבח אצל העשירים מבוקר עד לילה .לעיתים היה חוזר לביתו בסופי שבוע .היחסים בין הערבים ליהודים היו טובים מאוד. שכנות מצוינת וממש כמו משפחה.

הרוכל והחומוס

סבתא שמחה גרה בבניין בין שלוש קומות. מידי יום ביומו, היה מגיע הרוכל עם עגלה בה מכר: פול, ביצים קשות, ורסק עגבניות. מצלצל בפעמון ידני וכול השכונה יורדת וקונה ממנו ממרכולתו. יום אחד לאחר סיום הלימודים סבתא שמחה חוזרת הביתה ומה ניגלה לעיניה? היא מביטה לכיוון [הבלקון]- מרפסת של הבית היא רואה את סבתא רחל מורידה דלי שקשור לחבל ומשלשלת אותו עד שהגיע לעגלת הרוכל ומבקשת ממנו להכניס לדלי כמות נדיבה של חומוס, ביצים וכול המטעמים שיש לו בעגלה .הרוכל כמובן מכניס הכול לדלי. את התשלום עבור האוכל מצא הרוכל בתוך הדלי. סבתא רחל הודתה לו ובמשיכת החבל העלתה את הדלי עם הארוחה המיוחדת לביתה. סבתא שמחה שאלה אותה מה, את לא יכולה לרדת ולקנות כמו כולם? אך זו ענתה, בשביל מה להתעייף ולרדת שלוש קומות, אם אפשר אחרת. אמרנו כבר שסבתא רחל הייתה ליידי ומפונקת. עם בואם של כל האחים מבית הספר, הם היו יושבים בצורה מסודרת על המדרגות וכל אחד היה מתענג על הארוחה הטעימה והמשביעה ובסוף גם היו מלקקים את הצלחת.

החינוך במצרים

"אם אין אני לי, חברתי לי"

החינוך במצרים היה מאוד קפדני. המורים היו קשוחים מאוד קפדניים ויש לומר גם לעיתים חסרי רגישות. תלמיד שלא הכין שיעורים או שיקר, המורה היתה מעמידה אותו בפני כל הכיתה, מבקשת מהתלמיד לומר "במה חטא" זאת אומרת שיספר איזה מעשה לא טוב עשה ולא משנה באיזה תחום. אם בתחום הלימודים, או התנהגות והתייחסות לחבר לא נאותים. היתה המורה מבקשת מהתלמיד להושיט את ידיו, ולעיני כל הכתה בלי להתבלבל או לרחם, היתה מכה על הידיים בעזרת סרגל מעץ בעוצמתיות, הכאב היה עוצמתי ובפרט שזה היה בתקופת החורף כאשר היה קר מאוד. התלמיד עומד מובך מאוד, כואב מאוד, כאשר כל עיני התלמידים מביטים בו ברחמנות, אך אין מי שיעזור ויציל אותו. כל תלמיד או תלמידה ידעו שגם הם יעמדו במצב כזה ביום מן הימים, כי ילדים הם ילדים ולא תמיד מעשיהם "כשרים".

ומעשה שהיה – כך היה: בכיתה סבתא שמחה ישבה ליד תלמידה טובה, חרוצה שידעה את כל החומר הלימודי היטב.

הכיתה קיבלה דף עבודה בחשבון וכל תלמיד היה צריך לענות על שאלות בחשבון וגם לפתור תרגילים. סבתא לא היתה בקיאה בחומר ואפשר לומר שלא היתה חזקה בתחום המתמטיקה. והיא העתיקה את התשובות ואת פתרון התרגילים מחברתה שישבה לידה וסיימה את דף העבודה בזמן. כמובן שחברתה לא הבחינה שסבתא העתיקה. המורה אספה את דפי העבודה לבדיקה והיא רואה שסבתא ענתה יפה מאוד על כל המשימות שקיבלה. המורה היתה מאוד מופתעת מהתוצאות ולכן כדי שתהיה בטוחה שאכן סבתא יודעת את כל החומר הנלמד, המורה ביקשה ממנה לגשת ללוח ולפתור מספר תרגילים. כמובן שהכל נעשה כאשר כל התלמידים מפסיקים את עבודתם, ועיניהם נשואות למשימה שקיבלה סבתא. שקט דממה בכיתה והדרמה מתחילה. סבתא בשיקשוק, הלב פועם, עוד רגע ומתעלפת מהמעמד המבייש והמשפיל, עומדת ליד הלוח מנסה לפתור את התרגיל אך לא הולך לה. את המורה שבמצרים היו מכנים "מאדם" צורחת בעוצמתיות. נו שמחה, בדף העבודה ענית יפה מאוד וידעת לענות על כל המשימות ועכשיו שכחת לפתור? ספרי לכולם מימי העתקת? סבתא עומדת מבוישת שאין לתאר. המילים מתבלבלות לה, אך אין ברירה היא חייבת לומר את האמת. העתקתי מהחברה שיושבת לידי. והמורה שחשדה שהחברה נתנה לה להעתיק בקשה ממנה לקום ולעמוד גם כן בפני כל הכתה ושתיהן משקשקות ומבוישות חוטפות מכות מהמורה בעזרת הסרגל המפורסם. כואבות, בוכות ומובכות הן חוזרות למקומן. והמורה העבירה את סבתא למקום ישיבה אחר.

החטא ועונשו

המורה "מאדם" לא נרגעה. כנראה שהמעשה שעשתה סבתא היה חמור מאוד בעיניה. במהלך היום לקחה המורה בריסטול גדול כתבה עליו בגדול "התלמידה הכי עצלנית בכתה" הצמידה לגב של סבתא עם סיכות ועם תלמידה מלווה מהכתה בקשה המורה ששתיהן יעברו כיתה, כיתה שכל התלמידים יראו מי התלמידה העצלנית בכתה, מיותר לספר איך הרגישה סבתא. העלבון הנוראי, ההשפלה ותגובת התלמידים שחלקם צחקו, בשבילם זה היה מחזה, בידור. זו היתה "חוויה" שסבתא סיפרה לדודתי מספר פעמים. שנים רבות עברו מאז. אך זה נשאר עדיין עמוק עמוק בלב. בלתי ניתן למחוק ולשכוח, כמו כתם שלא יורד. והערה חשובה, בבית ההורים מאוד סמכו על המורים במצרים, ועל החינוך שהילדים מקבלים בבית הספר. הם גיבו את כל המורים ללא יוצא מן הכלל. ילד שהיה מקבל עונש מהמורה, ההורים היו מכפילים את העונש בבית. והתגובה היתה: אם המורה הענישה אותך כנראה שהיה מגיע לך.

העליה לארץ ישראל ממצרים

בשנת 1946, כל משפחתה של סבתא עלתה ממצרים לארץ ישראל. הנסיעה היתה ברכבת במשך יומיים וחצי, עד שהגיעו לתחנת הרכבת ברחובות. ומשם הובילו את המשפחה באוטו משא עם כל המטלטלין לבית עולים בחדרה. בחדרה הם גרו שנה עד שסידרו להם דירה גדולה ומרווחת בטבריה. אבל אבא של סבתא לא היה מרוצה מהמקום. משם הם עברו לנס ציונה, מושבה קטנה ושקטה בלי ערבים. כי באותה תקופה דיברו על מלחמה, וזה מאוד הדאיג אותו. ומאז הם קבעו את ביתם בנס ציונה. סבתא היתה בת 15. היא לא המשיכה את לימודיה ויצאה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. העבודה הראשונה שלה היתה במפעל מרצפות, עבודה קשה ומפרכת. את השכר החודשי הפקידה בידיו של אביה. העבודה לא התאימה לסבתא, ולכן היא התקבלה לעבוד בבית אריזה של תפוזים ברחובות.

העבודה היתה יותר קלה ופחות מאומצת. אופי העבודה היה במיון תפוזים. בתקופה זו, בערך שהיתה בגיל 17 הכירה את סבא יהודה והם היו חברים. סבא ומשפחתו גרו ברחובות בשכונת שעריים, להורים יוצאי תימן. באותה תקופה לא היתה תחבורה מסודרת, ולעיתים כשהיה רוצה לפגוש אותה היה מגיע ברגל מרחובות לנס – ציונה. אהבתו לסבתא היתה גדולה ורצינית. בגיל 17 וחצי, סבתא קיבלה צו – גיוס. כשסבא יהודה שמע על כך הוא התנגד בכל תוקף, שסבתא תתגייס לצבא ולכן הציע לה נישואין.

החתונה היתה באופן כמעט מידי ומהיר על אף התנגדות ההורים של סבתא, שטענו שסבתא צעירה עדיין להתחתן וגם לא מתאים להם כי סבתא עזרה להם בכלכלת המשפחה. למרות זאת, הם התחתנו בנס- ציונה בחצר של משפחה בקרבת ביתם. הזוג קבעו להצטלם בשעה מסוימת עם צלם מקומי אך הם לא הגיעו בזמן, ולכן לא הצטלמו. אך נמצא פתרון לבעיה. למחרת הצלם לקח תמונה שלהם וסידר כך שייראו חתן וכלה. את ביתם קבעו ברחובות בשעריים, אצל ההורים של סבא יהודה. התנאים לא היו קלים.

בתחילה גרו בחדרון קטן, השירותים והמקלחת היו בחוץ בחצר. סבתא כיבסה בדוד, בפרימוס. לא היה פשוט וקל, אך סבתא קיבלה סיוע ועזרה מחמותה, סבתא כדרה. לאחר כשנה דודתי שרי נולדה, והחדרון היה צר מלהכיל משפחה של שלוש נפשות ואז סידרו לסבא וסבתא עוד חדרון עם מטבח קטן, כך סבתא היתה צריכה להסתדר. בהמשך נולדו שאר הילדים: ירדנה, יוסי, ארז ושי. הבית שבו גדלנו הורחב מעט. השירותים והמקלחת היו בתוך מתחם הבית. המטבח הורחב ושופץ. נוספה מרפסת והמצב הוקל במקצת. חשוב לציין שהבית ממוקם על מגרש גדול שבו סבא נטע עצים כמעט מכל המינים. ממש בוסתן. עצי לימונים, אשכוליות, תפוזים, מנגו, שסק, רימונים, קלמנטינות, מנדרינות, אנונה, תפוחי- עץ. ועוד… למרות הצפיפות והמגבלות הילדות היתה נפלאה.

הזוית האישית

היה לי מאוד כייף לעבוד עם דודה שלי שרי.