מאגר סיפורי מורשת

שמי רואי נוי, הנכד השישי של סבא רפי וסבתא חגית נוי. תמיד שמעתי מסבא הרבה סיפורים שעוררו את סקרנותי, אז הפעם התיישבתי, חקרתי וכתבתי מעט מהסיפורים ששמעתי מפיו:

סבא נולד בקיבוץ דן בתאריך  14.7.1944.

שנה זו שסבא נולד הייתה עוד לפני קום המדינה. כאשר המנדט הבריטי הסתיים בשנת 1948 ומדינת ישראל הכריזה על הקמתה פרצה מלחמת השחרור. צבאות ערב פלשו לארץ ישראל מתוך כוונה לסכל את הקמתה של המדינה. קיבוץ דן, ששם כפי שציינתי נולד סבא, שוכן על הגבול הסורי והיה מטרה להתקפות של הצבא הסורי במטרה לכבוש את הקיבוץ. בגלל ההפגזות הקשות על הקיבוץ החליטו במטה הארצי של ההגנה (שהייתה ארגון המגן של מדינת ישראל שבדרך) וקיבוץ דן כי נכון יהיה לפנות את כל האוכלוסייה שאינה לוחמת כולל את כל הילדים וחלק מהנשים ובקיבוץ נשארו רק החברים הלוחמים. במועד זה סבא היה ילד בן שלוש וחצי והוא מספר לי על זיכרונותיו מיום הפינוי.

סבא מספר:  "בערב שלפני, שרה המטפלת שלנו אמרה לנו לפני שהלכנו לישון במקלט כי מחר בבוקר יפנו אותנו באוטובוס משוריין לחיפה. מוקדם בבוקר שרה העירה אותנו, עזרה לי להתלבש אבל אני נעלתי לבד את הנעליים, והייתי מאוד גאה שהצלחתי גם לשרוך ולקשור את השרוכים. כשסיימנו, סידרה אותנו שרה בשורה בפתח המקלט לפי הגיל כשהבוגר בינינו היה הראשון ואני שהייתי הצעיר ביותר הייתי אחרון סך הכל בקבוצת הילדים שלנו היינו שישה. כשהיגיעה שעת הפינוי הינו צריכים לרוץ מהמקלט עד למרפאת הקיבוץ שלידה עמד האוטובוס המשוריין. בגלל ההפגזה על הקיבוץ שלחו אותנו אחד אחד כאשר לאורך מסלול הריצה שלנו לאוטובוס בכל שלושים מטר עמד חבר שכיוון אותנו לאן לרוץ וכך הינו צריכים לרוץ מחבר לחבר.

כשאני יצאתי אחרון רצתי לפינת המטבח שם עמד החבר הראשון. כאשר הגעתי אליו התחדשה ההפגזה על הקיבוץ והוא שלח אותי לרוץ לפינת חדר האוכל שם היה צריך לעמוד החבר השני. כשהגעתי לפינת חדר האוכל לא מצאתי איש. מאחר ולא ידעתי לאן לרוץ וההפגזה נמשכה הסתובבתי וחזרתי בריצה לפינת המטבח שמשם שלח אותי החבר הראשון. אבל כשהגעתי לפינת המטבח כבר לא היה שם אף אחד. החבר שעמד שם קודם, כנראה רץ לתפוס מחסה מפני הפגזים הנוחתים על הקיבוץ. מאחר ולא ידעתי מה לעשות התחלתי לרוץ בסיבובים על הדשא והתחלתי לבכות. אמא שלי שעבדה במטבח שמעה אותי בוכה ולא הבינה מה קורה היא יצאה החוצה בריצה לכיוון הבכי שלי תפסה אותי ושנינו רצנו אל בור גדול שהיה חפור ליד חדר האוכל וקפצנו פנימה. כאשר ההפגזה נחלשה היא לקחה אותי ושנינו הלכנו דרך תעלות הקשר עד למרפאה ושם עליתי לאוטובוס המשוריין ונסעתי עם כל הילדים לחיפה."

אני מספר: זה היה הזיכרון הראשון שסבא שלי זוכר מתקופת הילדות שלו.

סבא מספר שבמסגרת הפינוי הוא היה בחיפה ללא ההורים רק עם מטפלות במשך שישה חודשים כי אמא ואבא שלו נשארו להגן על הקיבוץ ולא יכלו להצטרף אליו לחיפה. בששת החודשים האלה הוא מספר לי שיכנו אותם בבתים נטושים בשכונה הגרמנית בחיפה, והוא נזכר: "היינו רודפים אחרי חתולים וכלבים עזובים, ובלילה ישנו כולנו בחדר אחד שפרסו מזרונים על הרצפה. חבורה של ילדים קטנים מקיבוץ דן. נאחזים אחד בשני וממתינים שהבוקר יגיע, ולומדים מה זה אנחנו. וכך נשארנו מחוברים כמו אחים לכל החיים.

בתמונות: סבי עם אביו, עם אמו ועם אחותו

לקובץ הסיפור המלא

קישור למצגת שלנו באתר בית ספר "בין ההדרים"

הזוית האישית

רואי: תודה על תכנית כל כך מדהימה שנתנה לי להפגש עם סבא כל שבוע ולשמוע מסיפוריו הרבים.