מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

דברים מיוחדים שנחרטו בתקופת חיי

דני ותמר באחד ממפגשי הפרוייקט
דני בצעירותו
מקרים מחיי שאני זוכר היטב

שמי דני מור. נולדתי במרוקו בשנת 1945.

ראשית, אתחיל במה שזכור לי בפתיחת המסע לעלות לארץ ישראל, כאשר איש הסוכנות היהודית מוציא אותנו בחשכת הלילה. יצאנו רק עם הבגדים שיכולנו לקחת בידיים. זכור לי שאמי אמרה לאבי שאין צורך בנפת הקמח כי בארץ הקודש אין תולעים ולכן לא צריך לקחת איתנו. העלו אותנו לאוניית מסע שבדרך כלל הובילה קונטיינרים, כך נדחסנו בתוך האונייה והרגשנו כמו חיות.

הגעה לצרפת

עם הגענו לצרפת, אחסנו אותנו בבסיס צבאי כאשר בכל בנין היו כמאתיים משפחות. מיטה הייתה צמודה למיטה בלי הפרדה בכלל. אני הייתי הילד הגדול במשפחה, בן 5 הייתי. יצאתי בתוך השלג ועמדתי בתור לקבלת החלב בבוקר, אני זוכר שכשהגעתי להוריי, רגלי קפאו.

המסע מצרפת לישראל

לאחר כמה חודשים עלינו באונייה לארץ. אונייה זאת הייתה אוניית תיירים. כאשר אני ואבא עברנו ליד חדר האוכל היינו בטוחים שזה לקצינים של האונייה, אבל זה היה חדר האוכל שלנו! זה היה אירוע משמח.

הגענו לחיפה בלילה, ראינו את האורות של הכרמל והשמחה הייתה גדולה. הרב שהיה איתנו צעק: "האורות האלו שלנו וכולנו עלינו חי חי וקיים". עם עלות השחר ירדנו מהאונייה  וחיכו לנו אנשי הסוכנות עם מרססים אבקת כינים וכך חיטאו את כולנו כמו עדר צאן. העלו אותנו למשאיות והסיעו אותנו לאיזה הר ואמרו: "אתם תקבלו אוהלים, וכאן אתם מקימים ישוב חדש בארץ בשם גבעת ניל"י".

בגבעת ניל"י

זכור לי שהגן שלנו היה בתוך אוהל, יותר מאוחר בנינו פחונים. אף זכור לי שאבי אמר שקיבלו תשלום עבור הקמת כל האוהלים וביניהם אוהל הגן. לאחר מכן הביאו לנו את הפחונים שזה מבנה של צריף, ההורים של כל הילדים התארגנו ובנו את הצריף (פחונים) ואז רווח לנו כי יכולנו ללמוד לא בצפיפות. בגיל בית ספר (6) הוסענו בעגלה עם סוס לבית הספר המרכזי שהיה במושב עמיקם.

זכורה לי תקופת הצנע כאשר קיבלנו אוכל עם התלושים שקיבלנו בתחילת כל חודש. אני זוכר שהתחלפנו עם השכנים – קיבלנו מהם סולת ונתנו להם שמן, ולכן כמעט כל יום אכלנו קוסקוס, דייסות סולת, עוגות סולת, ומרק סולת שנקרא בערבית חרירה. בגיל 7 עברנו לבית שאן. שם גרנו בצריפים וגידלנו כבשה בחצר.

עוד משהו שזכור לי הוא פעם אחת כשרדפתי אחרי אחי דוד, הוא נכנס לתוך קן של דבורים! הדבורים רדפו אחריו והתחילו לעקוץ אותו. עד שהגיע הביתה, דוד התנפח לממדים עצומים "ובנס נשאר בחיים" – כך אמר הרופא.

המעבר לבית שאן

לאחר שנתיים עברנו לעיר בית שאן, משום שמושב מחייב ידיים עובדות ואנחנו היינו ילדים קטנים שלא יכלו לעזור. בית שאן דמתה לכל עיר במרוקו, לדוגמא, מי שהיה דייג במרוקו – היה דייג בבית שאן, מי שהיה חייט או נגר או סנדלר במרוקו, היה כך גם בבית שאן. ההורים הרגישו נוח מאד בעיר זאת שהייתה מאוכלסת כולה במרוקאים. גם פה גרנו באוהלים תקופה קצרה. לאחר מכן עברנו לצריפים בנויים מבד, היה הרבה יותר נוח.

המעבר לרמלה

לאחר שלוש שנים הגיעו הסבא והסבתא שלי ממרוקו לעיר רמלה לכן עברנו לגור לידם. בעיר רמלה סיימתי את בית הספר היסודי. הוריי עברו לתל אביב ואני נשארתי אצל סבתא, והיא גידלה אותי עד החתונה.

מספר סיפורים

מאחר וטלוויזיה לא הייתה, וחשמל לא היה, לא היינו יכולים לשמוע רדיו. בשבת בבוקר היינו מתכרבלים בשמיכות בגלל שלא היה חימום. דודי היה מתחיל בסיפור אשר היה נמשך כשבע שעות.

כמה דברים שזכורים לי היטב מסבתי היקרה

סבתי הייתה בגיל 95, היא גידלה אותי כמו אימא. היא הבינה אותי היטב ונתנה לי ביטחון עצמי. כל החברים שלי היו מאד עשירים וכדי לא להרגיש מקופח, היא נתנה לי חמש לירות וביקשה ממני להזמין במסעדה בדיוק מה שהם יזמינו. חומוס וחמוצים עם שתי פיתות עלו 60 אגורות וביקשה את הארבע לירות וארבעים אגורות (עודף) להחזיר לה, כי חיינו מקצבת ביטוח לאומי.

לסיום

סבתי חיתנה אותי ולאחר מספר שנים כאשר הייתי אמיד (עשיר), שאלתי אותה מה הכי היא רוצה שאני אעשה בשבילה. היא אמרה, דבר אחד כבר עשית: נינה כבר ראיתי, מה שנשאר הוא לקנות ספר תורה בחיי. היא האמינה שאם יתקיימו שני הדברים האלה היא תעלה לגן עדן. בשמחה רבה קניתי ספר תורה במחיר 60,000 דולר!!! וכמו כן קניתי לה חלקת קבר בירושלים העתיקה.

הזוית האישית

תמר: היה לי מאד כיף לכתוב עם סבי את הסיפור, אני מרגישה שזה חיזק את הקשר שלנו ושלא ידעתי שהסיפור שלו כזה מרתק!

דני: נהניתי מזמן האיכות עם תמר נכדתי הנפלאה.

מילון

קונטיינרים
מכולות, מכלי אחסון

גִּבְעַת נִילִ"י
גִּבְעַת נִילִ"י הוא מושב בצפון ישראל ליד זכרון יעקב וליד ואדי עארה הנמצא בתחומי המועצה אזורית אלונה. היישוב הוקם בשנת 1953 על ידי עולים מעיראק, טורקיה ותוניסיה. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצית. היישוב קרוי על שם המחתרת ניל"י שפעלה בארץ בתחילת המאה ה-20. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”זכור לי שאמי אמרה לאבי, שאין צורך בנפת הקמח כי בארץ הקודש אין תולעים...“

הקשר הרב דורי