מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ג׳ורג׳ וושינגטון של אריה טופור

אריה בשירותו הצבאי
אריה טופור מצייר
תרגילי סדר שלא עלו יפה

בשעה טובה סיימנו את האימון המתקדם במסגרת מסלול פלוגה בגדוד והמשכנו לשלב קורס המכי"ם שבאותה תקופה, קרי שנת 1967, התנהל במסגרת הגדוד וההבדל העיקרי היה שקיבלנו לאחר מסע מואץ של 120 ק"מ ממחנה בית ליד לארבל תגיות תכלת שענדנו בגאווה על הכותפות.

תוך כדי אימונים להכשרתנו כמ"כים התבשרנו שעומד לנחות בארץ גנרל חשוב מליבריה ושבמטכ"ל החליטו מטעמי כבוד הגנרל שמשמר הכבוד יהיה מורכב מכומתות אדומות. הפלוגה שלנו נבחרה להרכיב את משמר הכבוד. באותה תקופה מדינת ישראל טיפחה גנרלים אפריקאיים וגנרלים בכלל, וביטאה את הערכתה המופלגת לפועלם "ההומניטרי" במשמרות כבוד ממיטב לוחמינו. כך היה עם אידי אמין, כך גם תוכננה קבלת הפנים לגנרל הליברי.

כמובן שנוצרה דילמה אצל מפקדינו. את מי לשלוח למשמר הכבוד שהרי מדובר בהפסד ימי אימונים יקרים, ועוד בקורס מכ"ים. לשמחתי נבחרתי בין המאושרים למשמר הכבוד, שהרי עדיף כמה תרגילי סדר קלים ונסיעה לשדה התעופה בלוד עם תזמורת צה"ל משמיעה המנונים, שטיח אדום, אח"מים וצלמי טלוויזיה בשחור לבן, על פני הסתערויות בלתי נגמרות על גבעות חשופות או טיהור יעדים מבוצרים. כמוני הרגישו שאר הנבחרים למשימה לאומית עליונה זו. אמנם כמה בודדים מאתנו הוטרדו מהשאלה האם נבחרנו כי היינו חיילים טובים שיכולים להפסיד אימונים או שהיינו חיילים גרועים שבין כה וכה לא יהיו מ"כים. אולם רובנו אימצנו את הגירסה שנבחרנו כי כנראה היינו הכי יפים במחלקות שלנו, עובדה..

התחלנו באימוני תרגילי סדר מוקפדים אותם ניהל נפתלי, הרס"פ המיתולוגי של הפלוגה שהיה גם אלוף באגרוף וגם טיפוס טוב לב שנקט בשיטת החינוך המסורתית "חוסך שבטו שונא בנו". במשך שלושה שבועות עד מועד נחיתת הגנרל היינו מתרגלים: הליכה בשמאל ימין או להיפך, ׳דגל שק׳, ׳הורד שק׳, ׳שק דרוך׳, ׳במקום דרוך׳, ׳אחורה פנה׳ וחוזר חלילה. אני מוכרח להודות שלא הייתי מהמצטיינים בענייני סדר בכלל ובתרגילי סדר בפרט. למען סבר האוזן ומסיבות שאינן תלויות בי, הייתי פונה שמאלה כשהרס"פ פקד "ימינה פנה!", הייתי מתחיל לצעוד קדימה כשהרס"פ פקד "במקום דרוך" וכן הלאה. היום אולי היו אומרים שיש לי בעיות קשב או ריכוז, אז לא היו לנו בעיות קשב וריכוז. אם הייתי אומר ש"אני לא יכול" הרס"פ היה אומר "אין לא יכול, יש לא רוצה". "אבל ניסיתי" הייתי מושך בכתפי, "כנראה לא ניסית מספיק" ענה לי הרס"פ נפתלי ומוריד אותי בו במקום לשלושים שכיבות סמיכה בצד בשעה ששאר חיילי המשמר היו ממשיכים בצעידתם הנאה והמתואמת לצלילי קולו הרם של הרס"פ נפתלי. לעצמי המשכתי למלמל תוך כדי כפיפת מרפקיי "אבל באמת נסיתי".

איור של אריה טופור

תמונה 1

בערב הייתי מקבל צ'ופר מיוחד כפרס על הפשלות של כל היום, שעה של טרטורים עם כל הציוד עלי במטרה לשפר את יכולותי בתחום תרגילי הסדר. למותר לציין שהטרטורים לא שיפרו את ביצועיי. הגעתי למסקנה שכנראה אני לא בנוי לתרגילי סדר אינסופיים, מסקנה שנפתלי הרס"פ לא חלק אתי.

בינתיים התקרב היום הגדול. מסרו לנו שמי שעומד לנחות הוא גנרל ג'ורג' וושינגטון מליבריה. גדי, שהיה לידי בשורה, החליט להתחכם כהרגלו, הרים יד וכשניתנה לו רשות הדיבור הוא אמר בשמינית חיוך "אבל המפקד, בבי"ס למדנו שג'ורג' וושינגטון היה נשיא ארה"ב לבן ולא גנרל ליברי שחור". המפקד נפתלי הבין שגדי מנסה להתחכם והוריד אותו לחמישים שכיבות סמיכה וקינח בארבע שעות שמירה בלילה. לכל התחכמות היה תג מחיר ולא היו אז מבצעי הנחות. אני המשכתי להתבלבל בין ימין ושמאל ולפעמים ב"דגל 'שק" או ב"הורד 'שק" הרובה היה קצת נשמט לי, אבל השתפרתי מאד בשכיבות סמיכה.

סוף סוף הגיע היום הנכסף. המשאית שאמורה להוביל אותנו לשדה התעופה כבר הגיעה לפלוגה. כולנו על בגדי א' מגוהצים ומעומלנים ורגע לפני שעולים למשאית ניגש אלי הרס"פ, מוביל אותי מרחק מה מהחבר'ה ואומר לי בסבר פנים חמור: "טופור, אני מצטער אבל אתה לא נוסע אתנו ללוד!".

בו..ם! "אבל המפקד," ניסיתי לבטל את רוע הגזירה. "בלי אבל!" משיב נפתלי, "אני לא יכול לקחת אחריות עליך בארוע לאומי ממדרגה ראשונה. לא רק שאתה לא מבדיל בין שמאל וימין בצעידה אתה עוד עלול לפלוט כדור במטח הכבוד ולפגוע בגנרל וושינגטון וזה כבר תקרית בינלאומית עם השלכות היסטוריות חמורות למדינה." רגע הייתי בהלם ואז הסתובבתי לכיוון המאהל הפלוגתי תוך שאני מתאושש במהירות מהמכה ומתכונן נפשית ליציאה לאימון אחה"צ. תוך שאני מחליף ממדי א' המגוהצים לבגדי העבודה המיוזעים עלו אצלי הרהורי נחמה: "טוב שנפתלי הדיח אותי ממשמר הכבוד. אם באמת הייתי פולט כדור ופוגע בג'ורג' וושינגטון הזה, הוריי היו שומעים בחדשות הערב שגנרל ליברי נפגע מכדור תועה שפלט אחד הצנחנים ממשמר הכבוד בשדה התעופה לוד. אימא היתה אומרת שזה בטוח לא אני האשם ומיד מתעלפת בזרועות אבא".

בערב חזרו חיילי המשמר עליזים ועמוסי חוויות מהטקס בלוד ואני ניגשתי לנפתלי ואמרתי לו: "המפקד, לא היית צריך להדיח אותי מהמשמר. בין כה וכה לא הייתי יורה במטח הכבוד, אף אחד לא היה מרגיש בחסרון היריה שלי ואף גנרל ליברי לא היה נפגע מיריה שלא יריתי…". "טופור," ענה לי המפקד, "בגנרל האפריקאי הבא שמגיע אתה במשמר הכבוד, על דברתי…"

עד סוף הפלוגה כנראה שלא הגיע כל גנרל אפריקאי נוסף ללוד ובאמצע היתה מלחמה ושכחתי מג'ורג' וושינגטון.

איור של אריה טופור

תמונה 2

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

אריה טופור תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

המעטפה החומה

יהונתן ואני

מילון

דגל-שק
נושא רובה מצדיע בדרך כלל על ידי הצגת הנשק (פקודת: "דגל'שק", בישראל): הרובה מוחזק במצב מאונך עם שתי הידיים, רחוק מהגוף. קיימים סוגים נוספים של הצדעות, בדרך כלל במקרים פחות חשובים, כהצדעה בפני מפקד בדרגה נמוכה. הצדעה זאת מתבצעת על ידי השענת בסיס קת הרובה על פני הקרקע והרחקת הקנה מהגוף ("מצב הצג") - בכלי נשק קצרים (כגון תת מקלע עוזי) מצב הצג מבוצע כאשר הנשק תלוי על הכתף ומכוון ב-45° כלפי מטה, ויד שמאל מונחת על גבי הנשק. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא רק שאתה לא מבדיל בין שמאל וימין בצעידה, אתה עוד עלול לפלוט כדור במטח הכבוד ולפגוע בגנרל וושינגטון וזו כבר תקרית בינלאומית“

הקשר הרב דורי