גרנו בצריף קטן בתל אביב
סבתי נולדה בדצמבר 1944 בתל אביב להורי חיים וציפורה בן שמואל
תמונות מחיי: אורה שמר סבתי
סבתי מספרת:
נולדתי בתל אביב בדצמבר 1944 להורי חיים וציפורה בן שמואל. אני נולדתי שביעית במניין אחיותיי, הבכורה
יהודית, אחריה שולמית ,עדנה, ציונה, רחלה, עשירה, הן כולן נולדו בירושלים שם דברו עברית ועם סבי וסבתי
דברו פרסית.
אני הראשונה שנולדתי בתל אביב, אחרי נולדו אילנה ושמוליק בן הזקונים. גרנו בצריף קטן שלא היה נעים לגור בו. בקיץ היה חם מאד ובחורף קר מאד. אני בתור תינוקת בת ארבעה חדשים לא עמדתי בקור העז וחליתי בדלקת
ריאות קשה. קדחתי מחום ארבעים ואחת מעלות, (באותה תקופה לא רפאו בעזרת אנטיביוטיקה, אמנם גילו
אותה וקראו לפניצילין אבל אי אפשר היה להשתמש בה , התרופה הייתה עדיין בתהליך מחקר).
אמי החזיקה אותי בחיקה שעות ארוכות ומחום גופה נרפאתי, חום גופי ירד לנורמלי.
הורי צאצאים למשפחה פרסית, אמי נולדה בירושלים בשכונת מאה שערים, שם למדה אידיש. אבי הגיע לארץ
עם משפחתו שהיה בן 16. הם עברו ייסורים רבים בדרכם ארצה. זו הייתה שיירה שעברה דרך ארוכה ברגל
ובעזרת חמורים. מהשיירה לא שרדו הרבה וביניהם אחות אבי שהייתה תינוקת. בשנה הראשונה שגרנו
בשכונת שפירא המצב הכלכלי היה קשה לא רק אצלנו. קראו לתקופה זו "תקופת הצנע".
בתקופה זו חילקו תלושים לכל משפחה לפי מספר הנפשות ובהם קנינו מצרכי מזון שהיו מצומצמים. אבל
הסתפקנו במועט, אכלנו הרבה לחם מרוח במרגרינה ועליה חתיכות של מלון או בננה שאהבנו מאד, אני זוכרת
את טעם הכריך בפי אני זוכרת את הגבינה הצהובה תוצרת ארה"ב. עד היום אני מחפשת את טעם הגבינה הזו.
אט אט המצב הכלכלי השתפר, אבי שהיה קבלן בנין התפרנס יפה ולא היה חסר דבר. הוא בנה את ביתנו
בשכונת שפירא בית גדול ומרווח, יחסית למה שהיה לנו קודם. יותר מאוחר עבד כסוכן תכשיטים. בערבים ישבנו
איתו להכין תכשיטים. לפעמים אהבתי לשבת איתו ולעזור לו. לפעמים רציתי לברוח.
שנה אחרי שנולדתי הסתיימה מלחמת עולם שנייה. בארץ היו לנו מלחמות עם הערבים שלא רצו אותנו ויותר
מאוחר עם הבריטים. בשנת 1922 וינסטון צ'רצ'יל שהיה שר המושבות של בריטניה ויותר מאוחר נבחר לראש ממשלת בריטניה, הוא כתב את הספר הלבן הראשון קבלנו זכויות להיכנס לארץ במכסה שלא תפריע לערבים.
יכולנו לקנות אדמות ולבנות בתים, אבל הערבים התנגדו ופרעו בנו. נהרגו 800 איש. הקהילה היהודית נאלצה
להקים את המחתרות "הגנה", אצ"ל ויותר מאוחר את "לח"י. כדי להגן על האוכלוסייה היהודית.
אחרי "ספר לבן ראשון" העצימה בריטניה את זכויות הערבים והורידה הרבה זכויות מאיתנו. ספר לבן שני
ושלישי הבריטים המשיכו לעזור לערבים, כי האינטרס של הבריטים היה להיות בשלום עם הערבים כוון שיש
להם שדות נפט.אסור היה לנו להחזיק בנשק, להביא עולים לארץ רק כמות מעטה וגם לא לקנות אדמות. לכן המחתרות הסתירו נשק במקומות כמו עליות גג, מתחת לאדמה, מתחת לארונות בבתים ועוד…
אני לא אשכח את היום שבאו חיילים בריטים חמושים לבניין שלנו וחיפשו בכל קומה ובכל דירה עם מוסתר נשק
לנשק שהסתירו כינו "סליק" הם הגיעו לעליית הגג בבייתנו וחיפשו ולא מצאו דבר. אנחנו בתור ילדים קטנים לא
הבנו את חומרת המצב, רק אחר כך אבי סיפר לנו שהיה סליק בעליית הגג וניצלנו בנס. אני זוכרת את הטנקים שעברו ליד ביתנו והכריזו שיש עוצר ושניכנס לבתים.למדתי בבי"ס ויתקין קרוב לביתנו ותיכון למדתי בבי"ס עירוני
א' ערב שהיה בתחילה ברחוב מזא"ה ואחר-כך עבר לרחוב ביכורי העיתים. עשירה אחותי למדה ואני למדנו
באותו בי"ס.
כשהייתי בת 17 פגשתי את אריה לרנר בקיבוץ יראון אני הייתי במחנה עבודה דרך "הנוער העובד". עבדתי
במטבח בשטיפת ירקות ואריה בא לטלפן להוריו, כשנפגשו בפעם הראשונה, ובפעם שנייה נפגשנו בתל אביב
ומאז לא נפרדנו. אני בגיל 18 והוא בן 22 באנו בברית הנישואים תחילה גרנו באלוני-אבא שהוא מושב שיתופי.
חלק מהעבודות במושב היו משותפות כמו עבודות במטעים, אבל לא היה חדר אוכל משותף וכל משפחה אכלה בביתה. אחרי שנה באלוני אבא, עברנו לגור בכפר אביב והפכנו לחקלאים של ממש. נטע נולדה 10 ימים
אחרי שהגענו לכפר וכאן נולדו כל ילדינו: סיגל, סובר, שי ושרית.עבדתי 25 שנה כשרטטת בתעשייה האווירית.
כיום: אני גימלאית וחיה בנפרד בעשרת ב"דיור המוגן", שבו אני קרובה לילדי ולנכדי- ח"י נכדים, שאיתם אני מבלה
את זמני.
מילון
גימלאיתיצאה לפנסייה
ציטוטים
”אני זוכרת עד הים את הטעם הטוב הזה של הצנים עם חמאה וחתיכות מלון“