מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפורים י'ג באדר ב' על כן קראו לי אסתר.

 

הייתי הצעירה מבין שבעה ילדים וגדלתי מאוד מפונקת, אספר לך על עצמי ועל השכונה בה גדלתי כשהייתי בערך בגילך היום, גיל 9-10. לא רחוק מביתנו שהיה גדול עם תקרות מאוד גדולות היה מגרש משחקים מרוצף בחצץ. במגרש היו שני בורות מים, מספר עצי אורן ומספר עצי ברוש. זה היה המקום שבו ביליתי את ילדותי עם כל ילדי השכונה.

 

גרנו בעיר העתיקה ברחוב היהודים בשכונת "שער השמיים" ותתפלא תמיד חיפשתי את השער הזה ולא מצאתי, אז לא הבנתי שזה היה רק שם. בשכונה שלנו היו הרבה משפחות מרובות ילדים , ותמיד התערבבו הילדים בתוך המשפחות, אלה הלכו לאחרים ואחרים באו לאלה. האווירה בשכונה הייתה דתית והאנשים שמרו על המסורת. לי היו כמה חברות שגרו בכניסה הסמוכה, ותמיד בילינו יחד. כאשר חזרתי מבית הספר קיבלה אותי אימא עם ארוחה קלה, כי את הארוחה הגדולה אכלנו בערב, כאשר אבי חזר מהעבודה. מיד לאחר מכן הכנתי שיעורים באור יום, כי חשמל לא היה ורק אחר כך הורשנו לצאת החוצה. חזרנו הביתה מיד כשהתחיל להחשיך. כאשר נאלצתי להכין שיעורים לאחר שהחשיך, עשיתי זאת לאור מנורת נפט (צילום בהמשך). החלק הזה של היום היה מרכז החיים של כל ילדי השכונה.

 

למדתי בבית הספר לבנות ב' שהיה מאוד רחוק מביתנו והגעתי לבית הספר בהליכה עם עוד בנות מהשכונה. משחקים: התחלקנו לקבוצות באופן ספונטני, בנים לחוד, בנות לחוד, לעיתים גם קבוצות מעורבות ומתחילים במשחקים האהובים עלינו. היו משחקי חורף ומשחקי קיץ: בקיץ שיחקנו בחבל, היינו עושים תחרויות מי מאתנו קופץ מספר יותר גדול של פעמים והיינו מגיעים למאות, והמשחק היותר קשה היה שני חבלים! כאשר מגלגלים כל חבל ביד והקופץ צריך להיות במרכז ולקפוץ בקצב הגלגול, היינו אלופים.            

 

היה גם משחק שהיו קוראים לו סימני דרך{זה דומה למשחק של היום: חפש את המטמון} ראש הקבוצה היה מסתובב בשכונה ומסמן בגיר את הנקודות שאליהם צריך להגיע. השחקנים היו יוצאים באותו הזמן והיו צריכים לכתוב על פתק את הנקודות שפגשו בדרך, זה שציין את כל הנקודות הנכונות והגיע ראשון לנקודה הסופית, הפך לראש הקבוצה והוא זה שהיה מסמן את הנקודות. העצים והבורות במגרש המשחקים שימשו לנו למשחק: בבורות היינו צועקים לתוך הבור, וההד שהיה נשמע חזק יותר וארוך יותר זיכה את השחקן בנקודות, היינו גם שואבים מים מהבורות, לקחנו דלי וקשרנו אליו חבל השלכנו את הדלי לתוך הבור, וכאשר הדלי היה מלא אז משכנו אותו חזרה למעלה, ושוב: מי שהדלי שלו הגיע עם יותר מים, היה זוכה בנקודות לפעמים אימא הייתה מטילה עלי ועל אחי הצעיר משימה: להביא מים הביתה כי לא היו לנו מים זורמים, וכמובן היינו משתוללים בדרך עם המים, וכמות המים שנשארה בדלי הייתה מעטה.

 

בעונת המישמש היינו אוספים את הגלעינים ומשחקים בהם – קראנו להם: עג'ואים, במקומות אחרים קראו להם גוגואים. תמיד הפצרתי בהורי לקנות הרבה מישמש כי מי שאסף הכי הרבה עג'ואים יכול היה להיות המנצח. מהפרי אמא הייתה מכינה ריבה שהייתה מספיקה לכל השנה ואפילו חילקה לשכנים. היו עוד משחקים שאזכיר בשמותיהם: מחבואים, כדור מסמרטוט, משחק מיוחד שקראו לו: "אלמבוליק": קרש מטבח עם ידית בגודל כף יד ובנוסף מקל דק באורך 20 ס"מ מחודד בקצוות שאותו היו מניחים על אבן על הרצפה, חובטים במקל ואז רצים מסביב למגרש עד שהקבוצה השנייה תופסת המקלון (העיקרון דומה למשחק בייסבול של היום). ואל נשכח את המשחק "חמש אבנים" ששרד עד היום ואפילו עבר שדרוגים.

 

למדנו שבעצם יש הרבה שוני בין שתי התקופות אך באותה המידה יש גם דברים דומים שמעידים על המשכיות. העולם התפתח מאוד מהר והטכנולוגיה תפסה מקום מאוד חשוב בחיינו. את הגוגואים שינו לגולות ואת הגולות שינו ל"בליילד", כל הגאדג'טים, הסמארטפונים, משחקי המחשב למיניהם, כל אלה גרמו לילדים לשחק עם עצמם או מול יריב וירטואלי. למרות זאת אנחנו רואים בקשר הרב דורי סיטואציה דו כיוונית: הילדים לומדים מהסבים וההורים ולהפך. בהרבה מקרים הסבים לומדים מהילדים איך לעבוד על מחשב, איך להשתמש בסמארטפון – מצב של היזון חוזר. 

 

רחוב היהודים: "הוא רחוב מרכזי ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. הוא רחוב שתוואו קדום, ונבנה מדרום לצפון לאורך הקארדו הרומי הקדום. ברחוב הוקמו בתי הכנסת "החורבה" ובית הכנסת הרמב"ן. לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו בו (ובקארדו שלצדו) אתרי הנצחה אחדים: אתר על מאבק הרובע על שרידתו עד נפילתו, ואתר הנצחה ללוחמי הרובע היהודים בתש"ח 1948. בבתי המגורים, החדשים ברובם מתגוררות משפחות יהודיות, וכן פועלות בו חנויות וסדנאות אחדות".

תשע"ה