גרנו בעיר הגנים המקסימה חלואן, שליד קהיר
התגוררנו בווילה רחבה של שתי קומות, עם גינה גדולה מלאת פרחי יסמין
לגור בעיר הגנים המקסימה חלואן, 25 קילומטר מקהיר. גרנו בווילה רחבה של שתי קומות, עם גינה גדולה, מלאת פרחי יסמין. בבית דיברנו ערבית עם המשרתים, ובמשפחה דיברנו בעיקר צרפתית, כמו בבית-הספר.
בעיר הקיט במצרים, על שפת הים-התיכון
זיכרונות ילדותי
בקהיר – בערבי שישי נהגנו ללכת לבית-הכנסת, ושרנו מזמורים ותפילות. לאחר התפילה חזרנו הביתה לסעודת שבת דשנה ועסיסית במיוחד.
קידוש בבית בערב שישי
למרות שהיינו משפחה מסורתית, הלכנו לבית-ספר נוצרי של המיסיון, כי בתי-ספר פרטיים אלה היו ברמה הכי גבוהה של לימודים.
העלייה לארץ
עליתי ארצה עם משפחתי בשנת 1950, בהיותי בת 12, לאחר שהוריי גורשו באשמת ציונות, ונאלצו לעזוב במצרים את כל רכושם.
המדריכים שלנו, אסתר ויוסף אזולאי, מתנועת הצופים הציוניים במצרים, שבה האחים שלי ואני למדנו עברית כל יום חמישי אחר הצהריים -גם הם נעצרו בחצות של ה-14 למאי 1948 באשמה זו.
בתנועת "הצופים הציוניים" בקהיר
היות שהיו לנו דרכונים איטלקים, הצלחנו להגיע לעיר הנמל מרסיי שבצרפת, שם עברתי ל"עליית הנוער" כהכנה לעלייתנו לארץ-ישראל.
אני ב"עליית-הנוער",
בהצגה פורימית.
התאקלמות בישראל
במעברה
הגענו סוף-סוף לארץ-ישראל, וגרנו במעברת עולים בטבריה. היה מאד קר, רוחות עזות העיפו לנו את האוהל באמצע הלילה, וכל הגשם ירד עלינו ועל המזוודות. היה מאד קשה.
אבי, שהיה בעל עסק אדיר במצרים, עבד עכשיו כפועל על הכביש עם טורייה, כדי להביא פרנסה הביתה. זו הייתה תקופה מאד קשה.
אני ואחיי הקטנים הלכנו לבית-ספר יסודי "אליאנס" בטבריה, ושני האחים הגדולים התגייסו לצבא.
אבי רכש אופנוע עם ארגז, וחילק עיתונים יומיים לכל הקיבוצים שבסביבה. האחים הקטנים שלי מאד אהבו לנסוע עם אבי באופנוע ולבקר את הקיבוצים סביב הכנרת.
בתל-אביב
לאחר שלוש שנים עברנו לגור בדירת גג בתל-אביב.
דירת הגג
זו הייתה תקופת "הצנע" בארץ, וכל המזון הבסיסי היה מוגבל לכל משפחה. רק פעם בחודש אפשר היה לקנות שוקולד, ביצים, קמח ומעט בשר. כל אישה התגאתה, שיכלה לאפות עוגה הכי טעימה בעולם עם ביצה אחת בלבד.
בגלל ידיעתו בשפות, אבי עבד כמנהל קבלה במלון גדול בתל-אביב.
אני עבדתי כפקידה בבוקר, ולמדתי בבית-ספר תיכון עירוני בערב. הייתי עסוקה יום ולילה, וגם היום זה ככה.
הקמת משפחה
נישואיי לעזרא
דודה שלי שמאד אהבה אותי, הכירה לי את בעלי עזרא (בנם של ורדה ובכור בלבל) , והוא מיד רצה להתחתן. אבל הייתי רק בת שבע-עשרה. חיכינו קצת, ונישאנו ביוני 1956, ערב מלחמת סיני.
(ביוני 2006, חגגנו חמישים שנות נישואין, באושר, כושר ועושר).
באוקטובר 1956, פרצה "מלחמת סיני", ובעלי עזרא ששרת בחיל-הים נקרא לצבא. הוא שירת על משחתת ק32 נגד המצרים שהגיעו למיצרי טיראן, והוא וחבריו הביאו לניצחונה של מדינת ישראל.
בנותיי ונכדותיי
הבאנו לעולם שתי בנות מקסימות, ורדה ואסתר-טולי. שתיהן למדו בבית ספר "היובל" בתל אביב בשנות הששים והשבעים של המאה ה-20.
הן נישאו והביאו לנו נכדים הכי נפלאים בעולם: הנסיכה-ראשונה לבית זמיר, היא ליאונאה היפהפיה והנפלאה (נולדה ב-13.6.96), אחר-כך הנסיך קיסר לבית זמיר, ואז הגיעה אלינו גם הנכדה הנפלאה כוכב, שהיא באמת כוכבת…
לסיום…
לסרטון של לבנה זמיר
סיפורה של לבנה זמיר תועד על ידי הנכדה ליאונאה במסגרת
תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס " היובל" בתל-אביב, בשנת הלימודים תשס"ח (2008), בהובלתה של הגב' שרה לאוטמן.
עיבוד ועריכה: גב' ורדה ברגמן, מתנדבת בית התפוצות
מילון
עליית הנוערתנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית. התנועה הייתה מושתתת על שלושה עקרונות: עבודה, לימודים וחברה. בכל יום עבדו 4-5 שעות ולמדו 4 שעות. יתר הזמן הוקדש לפעילות חברתית, וזמן מועט בלבד לפנאי אישי
ציטוטים
”הוריי גורשו באשמת ציונות, ונאלצו לעזוב במצרים את כל רכושם. “”רוחות עזות העיפו לנו את האוהל באמצע הלילה, וכל הגשם ירד עלינו ועל המזוודות. “
”בתקופת ה"צנע" רק פעם בחודש אפשר היה לקנות שוקולד, ביצים, קמח ומעט בשר“
