מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא גפנה כן גפנה עם ג' לא עם ד' וזה הסיפור שלי, נולדתי ב 13.13.1946 בדרום אפריקה, גם ההורים נולדו שם. אתם בטח שואלים איך קיבלתי שם בעברית אז תנו לי לספר… הדוד שלי אייביי שירת בצבא דרום אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה והוצב במצריים, ובחופשות ביקר בפלשתינה (לפני קום המדינה ישראל נקראה פלשתינה). באחת הפעמים ששהה בפלשתינה הוא פגש בצברית יפיפייה  בשם רבקה, איתה הוא חזר לדרום אפריקה לאחר המלחמה, הם התחתנו ואני נולדתי. אמי תמיד רצתה שילדיה יעלו לארץ ישראל. כשאמי הייתה בהריון היא בחרה בשם גפן, כי חשבה שייוולד לה בן, כשאני נולדתי קיבלת את השם גפנה. גדלתי בבית מאוד ציוני והייתה לי ילדות נפלאה בארץ נהדרת. כבר בגיל 6 הצטרפתי לתנועת הנוער היהודית שנקראה "הבונים", מגיל מאוד צעיר אני ועוד כמה חברים כבר החלטנו שנעלה לארץ. כשהייתי בת  16 נסעתי לטיול בארץ עם משפחתי ושם פגשתי את בעלי לעתיד בחור צבר בשם משה. מאד  רציתי להישאר בארץ אבל הייתי צריכה לחזור לסיים את בחינות הבגרות. בת 18 הייתי כשסיימתי את הבגרות ועליתי לארץ במסגרת עלית הנוער בשנת 1965 עם גרעין מתנועת הנוער  "הבונים" והגעתי לקיבוץ צרעה. הגענו 25 חברים, הבנות היו כמו " נסיכות" התייפייפנו לקראת הטיסה והגענו לארץ ביום גשום. נציג מהקיבוץ הגיע עם משאית שבה מובילים פרות, ואנחנו היינו צריכות, עם כל הבגדים החדשים והיפים שלנו, לשבת במשאית.

אחרי שישה חודשים עזבנתי את הקיבוץ וגרתי בתל אביב אצל ההורים של בעלי לעתיד. כשנודע לי שאמא שלי חולה, החלטנו להתחתן- כדי שהיא תזכה להשתתף בחתונה שלנו. התחתנתי בתל אביב- "בית המהנדס" בשנת 1965. ההורים הגיעו לחתונה ונסעו חזרה הביתה. ההורים שלי מאוד רצו לעלות ארצה אך בגלל שאחותי הייתה חולה הם נשארו בדרום אפריקה. אני נפטרה שנה אחר כך, ואבי עלה לארץ כשהיה בן 82 .

לאחר שנישאנו, חיפשנו בית, ושמענו שיש בית קטן ליד חוף הים באשדוד, בעלי היה אחד מנהגי אגד הראשונים באשדוד. בשנת  1966  עברנו לאשדוד, ובשנה זו בני הבכור איתן, נולד.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, לא היו מקלטים ולכן חפרנו שוחות בהן הסתתרנו בזמן האזעקות. בעלי גויס למילואים ובמשך חודש וחצי לא שמעתי ממנו עד אחרי הפסקת האש. בשנת 1968 נולדה לי בת בשם שלי.

בכל התקופה הזו הייתי עקרת בית, כשבאתי לארץ רציתי ללכת ללמוד סוציולוגיה אך לא יצא. התחלתי בעבודות התנדבות, הייתי המתנדבת הראשונה להקים את אקי"ם. הייתי מתנדבת 18 שנה באקי"ם, נלחמנו לפתוח את המפעל מע"ש – מפעל שיקומי וגם בי"ס ואז בסוף שנות השבעים פתחו את בית ספר  "ניר".

בשנת 1973 נולדה הבת הקטנה שלי בשם ליאת, וגם אז בעלי היה מגויס במלחמת יום כיפור.  ביום שהבת נולדה הוא צלצל הביתה בלילה ממצרים וסבתא מסרה לו שנולדה בת, אבל דודה שלי שהייתה חכמה מסרה לקצין העיר שנולד בן ושלחו הודעה לאחראים שנולד לו בן והוא קיבל חופשה של שמונה ימים בשביל הברית וכשהוא הגיע הביתה הוא לא היה בטוח מה יש- בן או בת.

הייתי מתנדבת עד אמצע שנות השמונים, ואז כשהתחילו את יד שרה הייתי מהראשונים שהתנדבו ועד היום אני מתנדבת שם. במשך שלוש שנים הפעלנו קו להורים עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

כל הבעיות והעזרה שיכולנו לתת בין עם זה בעיות עם קופת חולים, ביטוח לאומי או בעיות כספיות. הפעלנו את זה 3-4 שנים, היינו 8 מתנדבות בתורנות.

כשהילדים גדלו יצאתי לעבוד בחנות  סריגה- שם עשינו סריגה אומנותית (אני מאוד אוהבת עבודות יד), ובשנת  1988 כששילב נפתח ע"י חברים שלנו עבדתי אצלם במשך 10 שנים, ואז חזרתי להיות סבתא לנכד הראשון שנולד בשנת 1992.

היום אני סבתא לעשרה נכדים ונכדות נפלאים.  אני תמיד אומרת שהנכדים הם "הריבית שלנו" ובעלי אומר שזה כל כך כיף שיש נכדים…

בשנת 78 משה בעלי עשה קורס למורה -דרך באחריות משרד התיירות, והוא עבד חצי שנה בהדרכות תיירות, דרך משרד התיירות שעבדו עם אגד בהדרכה. היום הוא בפנסיה מאגד, והוא מתנדב להדריך את המתנדבים של יד שרה ושל האודה למלחמה בסרטן. הוא כבר 24 שנה בחוג משוטטים, בו אני יוצאים פעם בחודש לטיול.

לפני שלוש שנים הצטרפתי ל"ידיד לחינוך" – ארגון בכל הארץ עם יותר מ 1000 מתנדבים, כולם פנסיונרים שתורמים מזמנם בבתי ספר, כל אחת בוחר באיזה תחום הוא יכול לתרום. אני תורמת את זמני בבי"ס " המגינים" באשדוד, הייתי עוזרת למורה לאמנות, ועוזרת למורות לאנגלית, כי ששפת האם שלי אנגלית, אני יושבת עם התלמידים בכיתות ה-ו, ועוזרת להם בשיעורי האנגלית ובקריאה.