מאגר סיפורי מורשת

שמי מוטי כהן, נולדתי בשנת 1942 בעיר בוז'אד במרוקו.

עליתי לארץ בשנת 1956. הגענו הישר למעברה של פחונים בעיירה שלומי שבגליל המערבי. שלומי נוסדה כמעברה, על שטח הכפר הערבי הנטוש אלבסה. תחילה שכנו בבתים הנטושים שבמקום עולים ממזרח אירופה, בעיקר מבולגריה. ב-1952 הצטרפו גם עולים מתימן ומתוניסיה והוקמו 150 פחונים לשיכון המתיישבים הנוספים. על פי התכנון הראשוני היה אמור לקום במקום מושב, אך באותה עת כבר הוקם בסמוך, בסוף שנת 1949, מושב בצת, היה חשש שאין מספיק מקורות מים באזור לגידולים חקלאיים של מושב נוסף, ורבים מהמתיישבים הראשונים עזבו במקום מושב הוחלט שהיישוב ישמש כמרכז אזורי למתן שירותים ליישובי הסביבה. בשנת 1956 החלה בניית השיכונים ביישוב, 300 יחידות בבתים דו-משפחתיים, דרומית להריסות הכפר אל-באסה. באותה עת הגיעו לשלומי עולים ממרוקו ובסך הכל מנה היישוב כ-850 תושבים, אך היו בו רק שלושה ברזי מים

לאחר סיום בית ספר יסודי, (בגלל שלא היה בית ספר בשלומי) הרגשתי געגועים לילדות בבית הספר במרוקו ולכן הסיפור שלי מתחיל שם. במרוקו גרתי  מחוץ לגטו היהודי (מאלח) וכל יום אחרי בית הספר הייתי הולך לגטו, כדי לשחק עם חברי הילדים היהודים.

המלאח הוא השם, שניתן לרובע היהודי בערים במרוקו, הגטו. מספר סברות לגבי מקור השם, אחת מהן, שיהודים סחרו במלח, ושכונת מגוריהם של הסוחרים נקראה מלאח.

המלאח היה שכונה תחומה בחומות ובדרך כלל היו לו שתי כניסות שער – “באב”, על מנת ליצור הפרדה של היהודים מהתושבים המוסלמים, לצורכי הגנה מפני פרעות אנטי יהודיות, גביית מיסים מהתושבים המרוכזים במלאח, או הגנה על ידי המלך, לכן המלאח על פי רוב שכן בקרבת הארמון ומוסדות השלטון.

בתקופות של פרעות והתנכלויות ליהודים, נאסר עליהם לצאת מתחומי המלאח, במיוחד בלילות, וחייהם התנהלו בין החומות בצפיפות  ועוני מה, שגרם למחלות. כשהחלה תקופת החסות הצרפתית ב-1912 הורשו היהודים לגור גם בשכונות מחוץ למלאח עד,  שבמלחמת העולם השנייה נכנסה לתוקפה תוכנית חדשה לריכוז היהודים באזורי מלאח, ואלה שגרו כבר מחוצה לו, נאלצו לשוב  אליו. רק כשהסתיימה המלחמה, התחדשה עזיבת המלאח, וכשעלו יהודים לישראל ואחרים היגרו לארה”ב קנדה ואירופה, הוא ננטש.(ויקיפדיה)

ארבעה ימים בשבוע, התמקדתי בלימודי תורה בחדר, למשך שעה וחצי, ובתום הלימודים הייתי הולך  לשחק עם החברים במשחקי חברה, ומשחק ביליארד. המונח "חדר" כמוסד חינוכי, מקורו בנוהג לקיים את בית הספר סמוך לבנין בית הכנסת, שהיה מיועד לתפילה בלבד. בגמר התפילה כאשר הגיעה שעת הלימוד, נדרשו הילדים שהיו בבית הכנסת, לעבור לחדרים הסמוכים לשם לימוד. השם "חדר" בא אפוא לשם הבדלה בין הקודש לפחות קודש, וסופו שה"חדר" נתקדש ועל דמותו התנגשו כל מיני זרמים ביהדות. (אתר דעת -מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח), לעיתים היינו משכירים  אופניים ויוצאים מחוץ לעיר בשביל לשוטט בבוסתנים, ולאכול מפירותיהם של העצים. לפעמיים הייתי שוכח את עצמי וחוזר רק מאוחר בלילה בחושך, ובפחד מן הנערים המוסלמים שלעיתים רדפו אחרי. תמיד כשחזרתי מאוחר הורי חיכו מודאגים בבית.

במרוקו תמיד הרגשתי אדם זר, וכל פעם שהייתי לבד במקום כלשהו הרגשתי פחד. בישראל הרגשתי בטוח יותר בסופו של דבר עברתי מן המעברה ללימודים בבית ספר חקלאי.

בתי ספר חקלאיים בישראל הוקמו במטרה להכשיר בני נוער להתיישבות העובדת במושבות, במושבים ובקיבוצים. בני הנוער הגיעו לבתי הספר החקלאיים בעיקר מהמסגרות הבאות: עליית הנוער, משפחות לעולים חדשים ואוכלוסיות מצוקה. תוכנית הלימוד האופיינית בבית ספר חקלאי כללה לימודים כלליים ולימודי מקצועות החקלאות במשך חצי יום ועבודה מעשית במחצית השנייה. בסיום הלימודים קיבלו הבוגרים "תעודת גמר" ויצאו לעבוד ביישובי ההתיישבות העובדת בארץ ישראל. בתקופת השיא של פעילות בתי הספר החקלאיים, בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים פעלו בארץ ישראל כשלושים בתי ספר חקלאיים.(ויקיפדיה)

למדתי בבית הספר החקלאי וצברתי ידע ונסיון בתחום.

הזוית האישית

שירה: אני הייתי רוצה קודם להגיד שמאוד נהניתי מהתכנית ומהמפגשים שלי ושל סבא שלי מוטי, ולמדתי ממנו הרבה ועל החוויות שלו כשהוא היה צעיר, אני מקווהשכל הסיפורים האלו יעברו מדור לדור.

מוטי: התוכנית מעניינת היא מאפשרת להעביר בצורה טובה את המורשת לדורות הבאים. אני מקווה ששירה מצאה עניין בתוכנית, ומאחל לה שתרצה להעמיק ולהרחיב עוד יותר, את הידע שלה במורשת המשפחתית, ותעביר אותו לדורות הבאים.