מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

געגוע לבית הוריי

עליזה ואורלי
אשר ועליזה
ילדות ובגרות

נולדתי בשנת 1942. שם הוריי: משה וחביבה לוי. בסה"כ היינו 6 אחים. אני הייתי אחת לפני האחרונה. לאבי – משה הייתה חנות בדים מחוץ למלאח (אזור שהיהודים היו מורשים לגור בו). אמי חביבה הייתה עקרת בית, בזמנה הפנוי יצרה כפתורי חוט לנוי ולבגדים.

לאמא שלי נפטרו 4 בנות ובן, וכאשר אני נולדתי אמי חששה שגם אותי תאבד ולכן הסבא שלי, שלום אלפסי,  הגה רעיון, שאני אצא מרשות אמי ואהיה ברשותו ובאחריותו. סבא שלום דאג לכל צרכיי  וכך להוציא את עצמי מכלל הסכנה. נתנו לי את השם "עיישה" חיה על מנת שאחיה ולא אמות.

תמונות בני משפחתי

תמונה 1

הוריי שמרו עליי כעל בבת עיניהם עמ שלא אפגע.

בבית למעשה גדלנו 3 ילדים: יעקוב, רינה ואני. שלושת האחים הבוגרים: יהודה, חנניה וחיים ז"ל, הקדימו ונסעו לארץ. שניים מהם הכרתי רק ע"פ הסיפורים של הוריי וע"פ הגלויות שהאחים שלי היו שולחים.

את הילדות שלי יחד עם אחותי האהובה רינה ואחי היקר יעקוב העברתי כילדה מאושרת ושמחה מלווה בהרבה אהבה ודאגה. נהגנו לשחק בקלאס, 5 אבנים, חבל וכל משחקי הרחוב שתאמו לתקופה ולבנות. היה מאוד קשה להתקבל לבה"ס היסודי, היינו צריכים לנצל קשרים דרך כל מיני גורמים ע"מ להתקבל. בגיל 8 נכנסתי לכיתה א'. זוכרת את המשמעת הקפדנית, תלבושת אחידה: סינר לבן וסרט על השיער. הפניה למורה הייתה בשם: "מדומאזל" – גברת. כאשר כולנו עמדנו לכבודה. ילד שלא ציית להוראותיה נענש קשות. התבקשנו לשנן טקסטים בע"פ ומי שלא עמד בביצוע המטלה נענש.

זוכרת את הקשיים בלימודיי המתמטיקה את ההתמודדות והמלחמה ע"מ להבין את המתבקש. בבית לא היה מי שיכל לעזור לי. יום הלימודים היה משעה 8-12 חזרנו הביתה לאכול ארוחת צהריים ואח"כ חוזרת לבה"ס עד השעה 16:00.

מחזור בני כתתי בבית הספר

תמונה 2

הייתי ילדה קשובה ממושמעת ומנומסת. כשהייתי בת 14 עזבנו את מרקש – בהחבא. בלילה נסענו במשאית, עם ציוד שהצלחנו להוציא מהדירה שבה גרנו.(לא הבאנו רכוש רציני). הגענו למחנה בקזבלנקה. שם שהינו כשלושה חודשים בהמתנה לעליה לצרפת, ארץ המעבר לא"י.

התנאים היו קשים ביותר: גרנו באוהל ענק משותף להמון משפחות, האוכל שניתן לנו לא טעם את החיך המשפחתי. היינו בתנאי המתנה לבאות. משם עברנו באוניה הגענו למחנה "קונדרנס" שבמרסיי שבצרפת. משם באניית גרוזאלם עלינו לא"י. השיט היה הקשה ביותר בסכנת חיים. היה חשש שהאנייה תעלה על שרטון. עלינו לסיפון עם חגורות הצלה והרבה תפילות. הגענו לחיפה, התרגשנו עד מאוד למראה א"י, הארץ שחלמנו עליה והתפללנו למענה הפכה למציאות. אחי – חנניה הגיע לקבל אותנו, אני אישית כלל לא הכרתי אותו. כשראיתי אותו מנשק את אמי שאלתי אותה מי זה…? אמי ענתה: "זה אחיך"… הסוכנות קיבלה אותנו וריססה אותנו בדידיטי (חומר חיטוי). היינו מבוהלים, מפוחדים ובהתרגשות אדירה מול הכניסה לא"י.

אחרי הרישומים, קיבלנו ציוד בסיסי: מיטות, שמיכות, פתיליה, קונסרבים- קופסאות שימורים, לקיום ראשוני. אחי לקח אותנו לרמלה, אליו הביתה. שם גרנו כ-30 יום. משם עברנו לצריף מפח שהיה לוהט והיינו צריכים לקרר אותו עם צינור מבחוץ. השירותים והמקלחת היו בחוץ. הדודים שנודע להם שהגיענו ארצה באו לבקר… במקום לא מקום. לאבי היה קשה ביותר. גרנו שם כארבעה חודשים מאוד קשים. משם עברנו לבית פרטי ערבי, אותו אבי קנה מאחי. בבית הזה התגוררנו קרוב ל-15 שנים. בבית זה אבי גידל גידולים שונים, ועז גדלה לה בחצר האחורית. אבא יצא לעבוד בעבודות דחק. בתקופה זו אחותי ואני עברנו לפנימית עליית הנוער "מוסד עליה", שבפתח תקווה. אחי יעקוב התגייס לצבא. אח"כ יצאתי למגוון עבודות בחוץ.

התחתנתי בגיל 17 עם אשר יקירי, שאליו אני נשואה באושר עד היום.

תמונה 3

אשר היה אגרונום, בוגר הפקולטה ברחובות. חלק גדול מהזמן עבד במשרד החקלאות אח"כ הפך למרצה במדרשת רופין.

כיום אני אמא לשני ילדים: אבי שעוסק בעיצוב גינות ולו שלושה ילדים: נופר, ארז ואלון  ו-3 נכדים. אורלי מורה בביהס "שדות אילון" ולה 3 בנים: עמית, איתי ואוהד ולה 3 נכדים.

המשפחה שלנו

תמונה 4

הזוית האישית

אורלי מאירי: למדתי על בית הוריי דברים שלא ידעתי.

מילון

מלאח
מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים במרקש (1568) ובמקנס (1682).

ציטוטים

”"כבד את אביך ואת אמך"“

הקשר הרב דורי