מאגר סיפורי מורשת

מתוך עבודת השורשים של נעם: אמנם לא הכרתי את סבתי מצד אימי, אבל שמעתי עלייה רבות.

סבתי נולדה בשנת 1930 בכפר קטן בצפון מערב פרס. לאחר זמן מה עברה משפחת סולימני לעיר הגדולה קרמנשה. למשפחת סולימני – סבא רבא סולימן, וסבתא רבתא – ננז'ין – נולדו חמישה ילדים – ארבע בנות ביניהן סבתא ננז'ן ובן זקונים.

לאחר קום המדינה, משפחת סולימני בחרה לא לעלות ארצה, כיוון שהיו נטועים ומחוברים לארצם פרס. (רק בשנות ה-80 לאחר מהפיכת חומייני עלתה סבתא רבא ננז'ין עם שניים מילדיה ובני משפחותיהם לארץ והתיישבו בבאר שבע)

בגיל 18 נישאה סבתא ננג'ן לסבא נאבי, שהיה קרוב משפחתה, והיה מיועד לה. בפרס נולדו לסבא וסבתא, ארבעה ילדים, ובשנת 1958 עלתה לארץ, אחרי שכנוע של סבא נאבי. סבתא ננג'ן לא רצתה כל-כך לעלות לארץ, כיוון שהייתה קשורה מאוד להוריה ולבני משפחתה, שנשארו בפרס.

סבא שהיה ציוני נלהב, התעקש לעלות לישראל, ושכנע גם את סבתא לעלות ארצה. על פי הסיפורים הוריה של סבתא ננג'ן שהיו אמידים (הייתה להם חנות ונכסים רבים) לא התלהבו לעלות לארץ ישראל. במהלך השנים כשסבתא הייתה בארץ, היא התכתבה רבות עם בני משפחתה, ושמרה על קשר רציף אתם כל ימי חייה. סבא נאבי היה יושב בכותב בכתיבה תמה בשפה הפרסית על קורות החיים של המשפחה, ומקריא לסבתא את המכתבים שנשלחו משם. הימים היו ימי שלטון המלך הפרסי, והיחסים עם מדינת ישראל ומדינות המערב היו טובים. אמי זוכרת שמידי שבוע היה מגיע הדואר ומביא הביתה מכתבים, ותמיד הייתה ציפייה לקבל מכתבים עם בול של השאה הפרסי.

בארץ היו לסבתא ננג'ן קשיי קליטה, כמו לכל שאר העולים שעלו בשנות ה-50 וה-60, ולזה יש להוסיף את הגעגועים העזים להורי ובני משפחתה, שנותרו מאחור. בשנים הראשונות של הקליטה סבתא, עבדה בחקלאות במושבים ובקיבוצים שמסביב לעיירה אופקים, בד בבד עם כלכלת הבית וגידול הילדים הצעירים.

סבתא נאלצה ללמוד עברית – באותם הימים, נשלחו חיילות מורות, כחלק מהשירות הצבאי, הן היו פוקדות את בתי העולים החדשים, ומלמדות את השפה העברית – בעיקר קריאה וכתיבה. אימי ספרה לי שלסבתא ננג'ן היה ספרון של לימוד השפה העברית לעולה, אמי כינתה אותו "דנה קמה, דנה נמה" וסבתא ננג'ן הייתה משננת את המשפטים מתוך הספרון ואמי כילדה בכיתה ג' הייתה בודקת את הקריאה והכתיבה שלה ומתקנת היכן שצריך.

סבתא הייתה אישה נמרצת, חרוצה ודומיננטית, והתגלתה כאשת עסקים ממולחת (בהשוואה לאותם ימים) היא פתחה חנות למכירת עופות וניהלה אותו בהצלחה רבה. ילדיה ואמי ביניהם סייעו בשעות אחה"צ במכירה ובשאר העבודות בחנות. בכסף שחסכה מניהול החנות, היא רכשה בית דירות נאה ביישוב אזור (סמוך לחולון) היא קיוותה לשנות את רמת החיים של משפחתה, ואף חלמה לצאת לבקר את הוריה בפרס, אולם תכניותיה התבטלו כיוון שפרצה מלחמת ששת הימים. היא קנתה מתנות רבות לקראת הביקור, צלחות יפות ופריטים לבני משפחתה בפרס. כגודל ההתלהבות לקראת הנסיעה, כך גודל האכזבה והמפח נפש היו גדולים לאור ביטולה.

גלגולו של חפץ

עם עלייתם ארצה של סבא וסבתא, אבדו רוב חפציהם. בין הפריטים היקרים, שהצליחו לשמור, נותרו שלושה שטיחים פרסיים עבודת יד. שניים קטנים ואחד גדול (ויש אומרים, כי סבתא ננג'ן לקחה חלק באריגתם) השטיח הגדול נמצא היום בבית הדוד גבריאל. אחרי מותו של סבא נאבי (בשנת 1994) ושנים רבות אחרי מותה שסבתא ננג'ן, נתנו לילדיה למזכרת, השטיח הקטן ניתן לאמי למזכרת, והוא מוצב בכניסת הבית לתפארת.

בין החפצים הרבים שנעלמו עם העלייה, אבד גם אלבום התמונות המשפחתי. סבתא שלא השלימה עם חסרונן של תמונות חתונה, התעקשה לשמר את הרגע בתמונת סטודיו מאוחרת אחרי שנים בארץ. יום לאחר טקס החתונה של בת דודתה מבאר שבע (בשנות ה-60) לקחו סבא וסבתא את בגדי החתונה בהשאלה, והנציחו את "חתונתם" – וכך בכל האלבומים המשפחתיים שלנו – יש גם תמונת חתונה אחת של סבתא ננג'ן וסבא נאבי, שצולמה בסטודיו בבאר שבע, כמחווה לחתונה שהתקיימה שנים קודם בקרמנשה שבפרס.

חייה של סבתא נגדעו בגיל צעיר יחסית, והיא רק בת 42. בשנתיים לפני מותה היא ילדה את בנה הצעיר, ונפטרה בתום שנתיים של סבל וייסורים ממחלת הסרטן. היא תמיד תישאר בזיכרון בני המשפחה והמכרים, כאישה שהעפילה תמיד אל ההר, אך לא הצליחה להגיע אל הפסגה. סבתא הותירה 6 ילדים, כשהבכור (דודי מרדכי) היה כבן 23 והצעיר (שרון) כבן שנתיים. אילו הייתה חיה היום היא הייתה בת 87, ומששת ילדיה 23 נכדים ו-29 נינים.

הזוית האישית

הסיפור נכתב שנים רבות אחרי שסבתא ננג'ן נפטרה במסגרת עבודת השורשים, והוא מועלה כאן באתר הקשר הרב דורי במטרה להנציח את זכרה. בני המשפחה המורחבת מאוד התרגשו מעצם הרעיון והתיעוד עורר התרגשות גדולה.

המצגת שהכנתי על סבתא ננג'ן