מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר טאיב (הלאי) נולדתי בישראל בשנת 1958 בעיר עפולה בבית חולים העמק. אחי (גואל הלאי) הבן הבכור במשפחה, אני אחריו, אחותי (רותי הלאי) נולדה אחרי ואחי הקטן (אורי הלאי). לאבי קוראים נעים הלאי ולאימי ז"ל קראו לולו.

כשהייתי קטנה היו לנו המון משחקים, אהבתי מאוד לשחק בחמש אבנים, קפיצה בחבל, חמור חדש, קלאס, מחבואים ועוד המון משחקים שאהבתי מאוד. כמה מחבריי הטובים ביותר קראו לי בכינוי :"סטורה" בגלל שלסבתי קראו כך ומאוד אהבתי את שמה. זה הזכיר לי אותה, מפני שתמיד מאוד מאוד אהבתי להיות אצלה ואיתה.

אבי עבד ברוב שעות היום בבית החולים בעפולה בתפקיד אח, ואימי הייתי עקרת בית, כך שהיא הייתה איתנו המון זמן ביום. בילדותי ישנתי בחדר אחד עם ארבעה אחים, לא היה לי חדר משלי, ישנתי עם אחותי באותה המיטה, ושני אחיי האחרים ישנו במיטה אחרת. לא היה לנו צפוף בגלל שהחדרים היו מרווחים וגדולים מאוד, אבל אהבנו לישון ביחד . כשחבריי ואני הגענו לגיל המצוות חגגנו בר ובת – מצווה, כמובן שלא כמו שחוגגים היום, חגגנו בבית או בבית הספר, ותמיד חגגנו ביחד ובכיף עם כל המשפחה. אהבנו מאוד לחגוג את גיל המצוות, וגם אני מאוד אהבתי. אני זוכרת שבכל ערבי שישי היינו חוגגים אצל סבתי, כל הילדים,הנכדים והדודים. תמיד השולחן היה מסודר, מקושט במפה חגיגית, ובכל ארוחה כל בן משפחה הכין מאכל כלשהו, וכך יצאה ארוחה טעימה מאוד. בכל בוקר כל הילדים של סבתי היו באים אליה לשתות ולאכול משהו קטן, אומרים "בקר טוב", ומשם  היו ממשיכים לעבודתם.  בימי שישי סבתי ידעה מה כל אחד אוהב לאכול ותמיד הכינה לו. כשכולם הגיעו הם אכלו את מה שהם אוהבים, וכמובן היה להם טעים כמו תמיד. בצהריים כולם ישבו לאכול ביחד את הקובה הטעימה של סבתי. גם אני מאוד אהבתי את הקובה שהיא הכינה ותמיד הייתי אוכלת ממנה.

המצב הכספי בבית היה סביר, לא היה עוני, אבל גם לא היה המון כסף, תמיד ידעתי להסתפק במה שיש. היינו תמיד ביחד שמחים ומגובשים ולא הרגשנו חיסרון בכסף, וכמובן ידענו להעריך ולהודות  על כל דבר שיש לנו. לא ביקשתי מהוריי הרבה מתנות, אבל כמובן שרציתי משחקים כמו שיש לכל חברותיי. בנעוריי השאיפה היתה להיות בצבא ולהגיע ליחידה טובה ומובחרת, אני לא שירתי בצבא, עשיתי שנת שירות בבית החולים במקום הצבא.

אני וסבא הכרנו בדרך  מיוחדת, טיילתי בעיר ונפגשנו בחנות נעליים, דיברנו וצחקנו, ישבנו בבית קפה והמשכנו לטייל. כך הפכנו לחברים, תמיד תמכנו אחד בשני, ודאגנו אחד לשני כמובן. התחתנו בשנת 1976, יש לנו 4 בנים, 4 נכדים. כמו אבי, גם אני עבדתי בבית החולים העמק בעפולה כאחות, מאוד אהבתי את העבודה שלי, ויצאתי לפנסיה לפני כמה שבועות בודדים.

הזוית האישית

נויה: מתוכנית הקשר הרב דורי למדתי הרבה דברים על סבתי, הכרתי צדדים שלא הכרתי והמון סיפורים שלא ידעתי, מאוד נהניתי מתוכנית זו, מפני שהתכנית מאפשרת שיח על נושאים שלא מדברים עליהם ביום יום. השנה סבתי השנייה נפטרה, היה לי קשה מאוד ולמרות זאת אני שמחה שהייתה לי את האפשרות לשמוע סיפורי ילדות מפי סבתי השנייה.