מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק כהן, סבא של יהלי כהן בזק ושישה נכדים נוספים: תומר, אורי, לירן, איתי, יובל ועילי. נשוי לדבורה.

תחילה אני רוצה להציג את נכדתי יהלי, השותפה שלי למסע הבין דורי. יהלי כהן בזק, הקטנה במשפחת כהן בזק. אחותה הבכורה היא תומר, אחיה אורי וזוג הורים מקסימים – שי וענת (הבת הבכורה שלנו).

יהלי אוהבת מוסיקה, לנגן, לרקוד, להאזין וגם לשיר. הקשרים המשפחתיים והחברתיים חשובים לנו מאוד, התקופה של הקורונה משפיעה על כולנו בוויתור על מפגשים ועל חופשות בארץ ובחו"ל ובניתוק מחברים רבים. למרות זאת, יהלי מצליחה למצוא לעצמה עיסוקים רבים כמו נגינה, קריאה ומשחקי מחשב. היא תמיד בוחרת להיות שמחה ומצחיקה ולראות את הדברים הטובים שיש בכל נושא או עיסוק.

יהלי ואני בחרנו לעסוק בנושא זה בגלל הקשר המיוחד שיש לי ולמשפחת כהן בזק עם ירושלים, עיר הבירה הנצחית של העם היהודי, והאהבה שיש כלפי העיר גם מצד כל המשפחה המורחבת שלנו. כאשר הצעתי ליהלי לעסוק בנושא, הרעיון מאוד מצא חן בעיניה והתגייסנו לזה בלי להסס. אני מרגיש שבעקבות העבודה המשותפת נצליח לשמור ולהנציח זיכרונות מקסימים ולהמשיך לשמור את הגעגוע והקשר המיוחד של כולנו לעיר הזאת ולסיפורי הילדות המיוחדים שגדלנו עליהם.

נולדתי בתוניס בשנת 1947 לזוג הורים, יהודית ושלום, שומרי מסורת ציונים שינקו את אהבתם לירושלים עוד משחר ילדותם. סיפורים על תולדות העיר ועל מקומה בהיסטוריה היהודית הם שמעו בעיר הבירה תוניס גם בבית ספר אליאנס בו למדו, בתנועת הנוער בית"ר שם היו חניכים, בבית הכנסת ובאירועים קהילתיים רבים. עם ההכרזה על הקמת המדינה, הוריי לא היססו וכעבור שנה החליטו לעלות ארצה. הם טסו לצרפת ומשם הפליגו על אוניית מעפילים ממרסיי שבצרפת ישירות לנמל חיפה. השלטונות בתוניס לא הרשו לעוזבים לארץ ישראל לקחת אתם את רכושם והם עלו עם שתי מזוודות, שלושה ילדים, הקטן מביניהם הוא בן שלושה חודשים.

תמונה של סבא רבא שלום כהן

גלגולו של חפץ מדור לדור: צמיד זהב  – מתנה שקיבלה אמי מסבתא שלה כשעזבה את תוניס

הצמיד מזהב – מתנה שקבלה אמי מסבתא שלה כשעזבה את תוניס

מהמעברה ליד רחובות לשם הועברו ושם שהו מספר שבועות מיד עם העלייה ארצה, הם נשלחו לכפר ערבי שתושביו הערביים נטשו אותו במהלך המלחמה והוא גובל עם ירושלים, כפר שנקרא מלחה (מנחת). בבית בן שני חדרים, בשכונה מרוחקת ומוזנחת ממרכז העיר, גדלה משפחה מסתפקת במועט, אך שמחה בחלקה ועם הרבה ציפיות ותקוות. היום "מלחה" היא אחת השכונות המרכזיות והיפות בירושלים. המצב הכלכלי בארץ באותה תקופה היה מאוד קשה. משלוחים של בגדים, נעליים וכלי מטבח שנשלחו מקרובים בצרפת עזרו לנו לשרוד את התקופה הקשה. כילד, אהבתי את הטבע, הנוף הסביבה הכפרית ולא הרגשתי במיוחד את הקשיים הכלכליים.

ממלחה עברתי עם משפחתי להתגורר בדירת שני חדרים בשכונת נחלאות בירושלים. למדתי בבית ספר יסודי אליאנס בנים שבקרבת שוק מחנה יהודה. לימודי הצרפתית בבית הספר, האירועים המסורתיים בתקופת החגים, ההליכה לבית הכנסת השכונתי בשבת בבוקר ואחר כך למגרש הכדורגל ימק"א של בית"ר ירושלים כך גם תנועת הנוער, השוטטות בעמק המצלבה, משחקי הילדות שבנינו בעצמנו, מנהגי המסורת והחגים בעיר –  כל אלה הותירו זיכרונות מדהימים אשר מציפים בי רגשות של געגועים עד היום.

היציאה מהעיר: בגיל 14 עזבנו את ירושלים ועברנו לבת ים ואחר כך לרעננה, שם אנו מתגוררים כמעט חמישים שנה. הייתה לנו תחושה של נטישה של ירושלים, אך ההחלטה על כך נבעה אך ורק מסיבות כלכליות ובשל הרצון של המשפחה להיקלט במקום. העבודה של הוריי היתה באזור תל אביב. גם במלחמת ששת הימים ובחלק מן התקופה כשהייתי בשירות חובה, השירות הצבאי היה בחיל המודיעין בירושלים. מלחמת ששת הימים שינתה לחלוטין את אופייה של העיר, היקפה והרכב האוכלוסייה שלה, התשתיות, הגודל, ההרכב האנושי, העדתי והמגזרי. אני זוכר עדיין את ההתרגשות הגדולה במעמד תקיעת השופר ליד הכותל בעיר העתיקה.

גם תקופת הלימודים לתואר באוניברסיטה העברית בירושלים כסטודנט הייתה מרתקת. שם שילבתי לימודים ועבודת סטודנט והתגוררתי אצל סבתי, סמוך לשכונה החרדית מאה שערים.

בתפקידי כמנהל בית ספר תיכון עירוני ט', מקיף שש שנתי בתל אביב ואחר כך כמנהל האגף לחינוך על יסודי בעיריית תל אביב יפו, עיר הבירה ירושלים המשיכה לשמש עבורי גם כמקור השראה ולא רק משכן של מטה משרד החינוך, המנחה את מערכת החינוך ומשמש כמצפן חינוכי. הרבינו בגיחות, מסעות וטיולים בירושלים, חלקם מודרכים וחלקם סתם שוטטות ברחבי העיר ואתריה.

במשך שמונה שנים, עד שנת 2002 שימשתי בתפקיד סמנכ"ל בכיר ומנהל המנהל הפדגוגי במשרד החינוך בירושלים, תחת חמישה שרי חינוך: מפרופ' אמנון רובינשטיין עד לימור לבנת.

מימין: תמונה שלי עם שלמה להט (צ'יצ') ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1993, תמונה מרכזית: עם שר החינוך הרב יצחק לוי בכנס היערכות לפתיחת שנת הלימודים, משמאל: נואם בוועדת החינוך בכנסת

אסון משפחתי – פרח טיס עמית כהן ז"ל- 30 ינואר 1998

החל משנת 2002 ירושלים הפכה ממקום תעסוקה לאתר תיירות אישי ומשפחתי מרתק ומעורר השראה לכל המשפחה. סיורים מודרכים, שוטטות בעיר, בקורים בגן החיות התנ"כי, במוזיאונים ובאתרי תיירות במזרח העיר ובמערבה הם חוויה מרגשת שתמיד עוררה בנו התרגשות ורצון להתמיד בכך עוד ועוד.

חשוב לציין שלמרות שהסיפור הוא סיפור אישי ונתבקשנו לספר אותו בגוף ראשון, כל בני המשפחה, המצומצמת והמורחבת, ללא יוצא מן הכלל, שותפים לאהבה לירושלים, לחוויות המשותפות והבנה עד כמה היא חשובה לנו, בארץ ובתפוצות.

משפחת כהן המורחבת

הזוית האישית

יהלי:אני רוצה לאחל לסבא שלי שיישאר כמו שהוא ושתמיד יהיה הכי טוב שיש, תמיד מוצא את הדרך הנכונה לתקן מצב רוח רע, הוא הכי נחמד בעולם.

איציק: זהו מסע מרתק וייחודי! אני רוצה להגיד ליהלי שסבתא דבורה ואני, כמו כל יתר בני המשפחה, מאוד מאוד אוהבים אותה ורוצים לאחל לה בריאות טובה, סביבה אוהבת, לחלום ולהגשים כל משאלה שתעלה על דעתה!

העבודה המשותפת עם יהלי. נתנה לי הזדמנות להעמיק את הקשר בינינו. יהלי ילדה מקסימה, מצחיקה עם חוש הומור, המעניקה אהבה ומצב רוח טוב בסביבה. יהלי מגלה סקרנות ועניין בכל מה שקורה עם המשפחה. החיבור שלה עם ירושלים בא לידי ביטוי בשאלות שנשאלתי ובביקורים ובטיולים שערכה עם ההורים ואתנו בעיר. יהלי מעניקה חום ואהבה לכל מי שנמצא אתה. היא הילדה הכי מצחיקה בעולם.