מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 גרתי בפרס, בעיר האמדן. כשחזרתי מבית הספר, אח שלי ז"ל אמר לי: "אנחנו נוסעים לארץ ישראל". שאלתי אותו למה? אכן היה לנו טוב פה, בפרס, היתה לנו עבודה ובית וחיינו חיים טובים. ובנוסף לא סיימתי את בית הספר. הייתי אז רק בת 10. אחי ז"ל אמר לי שאנחנו לא נמצאים בבית שלנו. לנו יש מדינה ושמה ארץ ישראל. אנחנו הולכים לשם, שם זה הבית שלנו! אחי הוציא לנו פספורט. לא אמרנו במשרד הפנים בפרס שפנינו מועדות לישראל. אחרי הרבה מאמצים קיבלנו את הפספורט, מכרנו את הבית במחיר נמוך. את העסק לא מכרנו, אמרנו לרשויות שנחזור בעוד מספר שנים.

 

עלינו למטוס. השעה היתה 12 בלילה. נתנו לנו סנדוויץ' וכוס תה. מפרס הבאנו שטיחים, זהב ודברי כסף. לקחו אותנו למחנה דוד. נתנו לנו לישון באוהל. זה היה קרוב לחיפה. אמרו לנו שזה הבית שלנו. לא ידענו איפה נשים את כל הדברים שהבאנו. בנוסף לאוהל, הביאו לנו מיטת יחיד ומזרן מקש. לידינו היה פרדס. אהבנו מאוד לקטוף את הפירות ולאכול אותם. שועלים הגיעו מאחורי האוהל ויללו ונורא פחדנו. אני אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה, שאני מתגעגעת לבית הספר ולחברים מפרס. ההורים אמרו לי שאנחנו לא יכולים לחזור. אני הצטערתי שלא אוכל עוד לטייל בעיר האמדן, שבה נמצא קבר אסתר ומרדכי, ואהבתי לבקר שם. אמרו לי שגם פה אמצא דברים כאלה.

 

לא הלכתי לבית ספר כי לא היה בית ספר באוהלים. לא יכולתי לדבר עם אף אחד כי לא ידעתי את השפה. היה מאוד קשה. עם הילדים האחרים דיברנו בידיים, ושיחקנו תופסת ביחד.

 

ממחנה דוד עברנו למעברות, לצריפים. שם גם לא הלכתי לבית ספר ולא למדתי. בערב הלכנו לשיעורי ערב עם כל הילדים. היו לנו חיים מאוד קשים בצריפים.