מאגר סיפורי מורשת

שמי ענת מרים גפני, בת 62, נולדתי בשנת 1956 בחודש אוגוסט. נולדתי בישראל במושבה בנימינה להוריי אפרים וחווה ז"ל. הוריי היקרים בחרו לי את השם השני מרים על שם אחותו של אבי שנספתה בשואה. אני נשואה ליעקב גפני שהיה איש צבא משך 32 שנה מזה 45 שנה. אני הקטנה ויש לי שני אחים גדולים ממני הבכור איתמר והשני בני, יש לי שלושה ילדים הבכור אמיר השנייה מיטל והקטנה מורן יש לי שבעה נכדים ועוד אחד בדרך.

אני בת למשפחת סמסונוב והלפרין סבתא שושנה הייתה בת למשפחת סמסונוב שנישאה ליצחק הלפרין.

סבא יצחק היה מאנשי ניל"י, אחד ממקימי המושבה זיכרון יעקב והמושבה בינימינה. אמי חווה הייתה הילדה הראשונה שנולדה בבינימינה.

כאשר אימי הייתה ילדה לסבי וסבתי הייתה קופה בשם בימבוצה היה הייתה מאוד שובבה ומצחיקה הייתה גונבת דברים לשכנים ומביאה לסבתא כמתנות. כאשר אני נולדתי הקופה מעוד קינאה שהיחס החם שהיה עליה עבר אלי, ופעם כאשר נשארתי בחצר לבד היא נשכה אותי ברגל ובעקבות זאת הקופה עברה לגן החיות.

בגיל חמש עזבנו את בנימינה עקב עבודתו של אבי שהיה רופא במגן דוד אדום בתל אביב ועברנו לגור בגבעתיים ברחוב כצנלסון 93 קומה 4 ללא מעלית כי בזמנים ההם עדיין לא היו מעליות. למרות המעבר לגבעתיים בכל חג בכל חופש וכמעט כל שישי שבת הייתי נוסעת לבקר את בן דודי שגר בבנימינה (עד היום) הייתי ישנה אצלו והיינו עושים המון שטויות, זיכרונות נפלאים יש לי מאותה תקופה. בשנות השבעים המוקדמות לא לכל אחד היה טלוויזיה, לדודי הייתה הטלוויזיה הראשונה במושבה וכולם היו באים לצפות בה וגם השידורים היו לא כל היום רק שעה עד שעתים בערב ולא היו בצבע רק שחור לבן, טלפון היה טלפון ציבורי שהיה מונח בכל פינת רחוב והיינו צריכים לקנות טלכארט או אסימון כדי שנוכל לחייג ולדבר, כמובן שתנור או כיריים לא היה ובישלנו על פתילייה, בזמן בציר הענבים היינו עוזרים לקטוף אותם, לאחר הקטיף היינו עולים לטרקטורים המבוגרים היו נוהגים ואנחנו הילדים יושבים על הענבים בעגלה וזורקים ענבים אחד על השני שרים ועושים בלגן וכך היינו מגיעים ליקב בזיכרון יעקב ופורקים את הענבים. הרבה פעמים לאחר שהיינו מגיעים ליקב היו נותנים לנו הילדים לדרוך על הענבים וזה רק לאחר שרחצנו את הרגלים כדי להכין מיץ ליין.

בערבים היינו לוקחים את הסוסים דוהרים בשדות עוצרים ליד מקשת האבטיחים יורדים מהסוסים ואוכלים אבטיחים. בשבת בימים החמים היינו רוכבים על אופניים לים בקיסריה. בימי שישי היינו הולכים לבית הפועל והיינו עושים מסיבות ריקודים. מלבד כל זאת בשעות הפנאי היינו משחקים בקלאס, בחמש אבנים, 3 מקלות, גומי, מחבואים, חמור ארוך, תופסת ועוד.

גם מגבעתיים יש לי זיכרונות ילדות נהדרים: לקבל טלפון היו צריכים לחכות 7 שנים כאשר עברנו לגבעתיים קיבלנו מיד את הטלפון המיוחל עקב עבודתו של אבי שהיה רופא, היינו הראשונים בבניין והשכנים היו באים להתקשר מאצלנו. עם אבי הייתי נוסעת לרחוב סלמה בתל אביב לקנות דגים. במגן דוד היה בקומה שניה חדר הרצאות והקרינו שם סרטים כמעט בכל מוצאי שבת לפעמים סרטים לילדים ולפעמים למבוגרים כמעט בכל שבת הייתי נוסעת איתו לראות סרט, כאשר היה בתורנות לילה היה מגיע הביתה עם האמבולנס ובבוקר היה לוקח אותי לבית הספר עם האמבולנס והייתי בעננים שכולם יקנאו בי.

בקיץ הרבה פעמים היו שולחים אותו לאייש את תחנת מגן דוד בים או בבריכת גורדון ואני הייתי מצטרפת אליו. היכן שהיום נמצא הלונה פארק בתל אביב בעבר היא נקראה עיר הנוער גם לשם היה נשלח לאייש את התחנה ואני הייתי מצטרפת אליו יחד עם חברה שלא ישעמם לי והיינו עולים למתקנים בחינם. בתור ילדה הייתי מעוד רזה ואמי הייתה מאכילה אותי בחדר מדרגות תוך כדי משחק  או ממלא לי אמבטיה ומאכילה אותי שם. עם אימי אהבתי ללכת לשוק לקניות לא פעם קנינו דגים חיים כמו קרפיון בעיקר לחגים היינו ממלאים את האמבטיה ושם הם היו שוחים עד החג לפני שנהפכו לגפילטע פיש (דג ממולא). את הבת מצווה עשו לי בבית, אימי הזמינה כבר חברות שלי ואת בני הדודים שלי הכינה שולחן עם ממתקים ועוגות וכך חגגו פעם.

אבא אפרים על יד האמבולנס.

מול הבניין שלנו גם חבר של אחי ובין שני הבניינים חוצה כביש וכדי לדבר איתו לקחנו 2 קופסאות ריקות של גבינה עשינו חור באמצע חיברנו עם חוט והעברנו קופסא אחת לחברו של אחי. כאשר הייתי בבית הספר היסודי הייתי מאד שובבה כאשר נתנו לנו שיעורים הביתה בציור הייתי נותנת לאחי בני לצייר לי ולחברתי לאחר מכן היינו צובעות את הציור בצבעי גואש ואת המים המלוכלכים היינו שופכות למטה על האנשים שהיו עוברים ונכנסות מהר הביתה שלא ידעו מאין נשפכו עליהם המים. מזגנים או מיזוג אוויר לא היו, היו תנורי נפט ובשכונה היה עובר עם עגלה מוכר נפט עם פעמון וצועק "נפט, נפט" ואז כל הנשים היו יורדות עם פחים גדולים וממלאים בהם נפט. גם חלב לא היה כמו היום בכל סופר ומכולת היה מוכר חלב שבהתחלה היינו הולכים אליו עם בקבוקים ריקים הוא היה ממלא לנו בחלב. כמה שנים לאחר מכן המוכר היה שם לנו בבקבוקים עם חלב ליד הדלת ואנחנו היינו שמים את הכסף על הפקק. גם אבטיח היינו קונים אצל המוכר שהיה מגיע עם סוס ועגלה וצועק "אבטיח אבטיח טוב על הסכין".

אחר הצהרים היינו יורדים למטה ומשחקים: חמש אבנים, קלאס, גומי, שבויים, גוגואים, בכדור, מחבואים, גולות ועוד משחקים רבים. לימים כאשר הייתי כבר בבית ספר היינו הולכים לתנועת נוער "הנוער העובד והלומד" ורק אני הלכתי לתנועת הנוער "מכבי צעיר כיוון שאימי התעקשה מפני שגם היא הייתה במכבי והייתה ספורטאית מצטיינת השתתפה במכביה הראשונה וזכתה בהמון פרסים. גם אני הייתי ספורטאית והשתתפתי בחוג סיף וזכיתי הרבה תעודות ומדליות.

כשהייתי בת 15 אבי חלה בסרטן וניפטר שנה לאחר מכן, בעיקבות מותו לא רציתי להמשיך ללמוד כיוון שהייתי מאד קשורה אליו ומצד אימי לא איכפת היה לה שלא אמשיך בלימודים ורצתה שאלך לעבוד אבל איתמר אחי הגדול לא הסכים שאלך לעבוד והחזיר אותי לבית הספר לעסקים ולמנהל, שם סיימתי במגמת הנהלת חשבונות.

סבתא ענתי עם האחים איתמר ובני

חודש לפני שהתגייסתי לצבא הכרתי דרך חברה את יעקב התחתנו חצי שנה לאחר ההיכרות וזאת עקב שליחות בת שנה שהיה צריך יעקב לנסוע לארצות הברית ללימודים. עד הנסיעה גרנו בגבעתיים עם אמי. לפני הנסיעה החלטנו לקנות דירה שיהיה לנו לאן לחזור וקנינו את דירתנו הראשונה בראשון לציון. במהלך השליחות ילדתי את בני הבכור אמיר חזרנו ארצה כשהיה בן שלושה חודשים שנתיים וחצי לאחר החזרה ילדתי את ביתי השנייה מיטל ולאחר עוד שנתיים וחצי ילדתי את ביתי הקטנה מורן.

בקיצור כיום אני פנסיונרית נהנית מהחיים נוסעת לבקר את הנכדים כל שני וחמישי מטיילת בארץ בעולם עם בעלי המקסים, הולכת לקאנטרי למכון כושר ושחייה, סורגת באהבה ואוהבת לבשל לילדים ולנכדים המגיעים כמעט כל שבת ומקווה לעוד הרבה שנים להמשיך כך.

כמובן שלא שוכחת אף פעם את ילדותי הנפלאה.

סרטון סיכום התכנית

הזוית האישית

סבתא ענת: תודה אומרים לכל אחד, אבל תודה כזאת אומרים רק לבן אדם מיוחד. תודה מעמקי הלב, שאותי את כל כך אוהבת, תודה שרצית לשמוע וכל כך התעניינת בילדותי. רציתי לספר ולא ידעתי איך, רציתי לומר ולא ידעתי כיצד. ובעזרתך- בתמיכה, בהבנה ובהקשבה, לא יודעת איך – אבל רק איתך הצלחתי להוציא מהלב שלי. תודה על הדרך המיוחדת שעשינו במשך החודשים שבהם עבדנו על הקשר המשפחתי נהניתי מאד מכל רגע ורגע תודה על כל אותם רגעי הפלא בהם היית שם בשבילי! המשיכי להיות כמו שאת. אני אוהבת אותך!

תודה לבית הספר על התכנית המדהימה ותודה לתמי על המקצועיות בהדרכה בהקשבה והסבלנות ושאפשרת לנו את זמן האיכות שלפעמים במירוץ החיים שוכחים ממנו.

שחר: סבתוש היקרה תודה, תודה על כל הזמן שהקדשת תודה על כל ההקשבה תודה על כל העזרה תודה על כל הדאגה, תודה פשוט תודה אני אוהבת אותך מלא מלא מלא ומעריכה אותך המון המון תמשיכי שתהייה כמו שאת הסבתא הכי יפה ומגניבה בעולם אוהבת עד בשמיים וחזרה ושתדעי שלא אשכח אותך לעולם.