מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בפריז בשנת 1938. התייתמתי מאבי בגיל שנה וגדלתי כבן יחיד.

 אבא שלי, ז'ק, שירת בצבא הצרפתי

אמי הייתה תופרת במקצועה. סבא בן ציון, וסבתא לאה התגוררו גם בצרפת בפריס.

 אריה ואימו, חנה

כאשר הגרמנים פלשו לצרפת והיהודים היו בסכנה אמי הסתירה אותי אצל משפחת גוים צרפתים באזור דרום צרפת.

במשך המלחמה עברתי ממשפחה למשפחה. זכורים לי מספר אירועים מאותה תקופה: זכור לי שנכנסנו למקלט בזמן המלחמה, אני זוכר הובלת טנקים על גבי קרונות רכבות ואני זוכר שראיתי רכבת בוערת כתוצאה מחבלה של ארגוני ההתנגדות הצרפתית.

אני זוכר שראיתי אופנוע עם שני גרמנים שנכנסו לחצר שלנו ורצו לדעת על צניחה של חיילים בקרבת מקום. כמובן, מאוד נבהלנו וברחנו מפניהם.

כאשר המשפחה שהסתירה אותי חששה מהלשנה על כך שהם מסתירים ילד יהודי הוחזרתי מספר פעמים לפריז לאמי. גם בפריז הכבושה נתקלתי בגרמנים חמושים באקדחים ופגיון.

המשטרה הצרפתית שיתפה פעולה עם הגרמנים והיו הרבה צרפתים שהלשינו על היהודים! בחדר המדרגות בבניין שלנו גר שוטר שחששנו מפניו.

בתום המלחמה נפטרה אמי מסרטן השד כאשר הייתי ילד בן 9 וחצי ונשלחתי לבית יתומים באזור פריז. בבית היתומים היה המון ילדים חלקם הוריהם נרצחו בשואה וחלקם יתומים מהורה אחד או שניים כמוני.

בסוף שנת 1949 עליתי לישראל. בתחילה נשלחתי למוסד רמת הדסה של עליית הנוער למשך שישה חודשים על מנת ללמוד עברית. לאחר מכן נשלחתי לקיבוץ גבעת חיים.

בתחילה הייתי במסגרת חברת נוער, נערים ונערות מארצות שונות שלא ידעו עברית. בבקרים למדנו ואחרי הצהריים עבדנו בענפי המשק.

בקיבוץ הספקתי לעבוד בעיקר בגידול עופות ובגינון.

בעקבות הפילוג שחל בקיבוץ בשנת – 1951 צורפנו לבני המשק. בקיבוץ סיימתי 12 שנות לימוד. באופן כללי חוויתי תקופה יפה בה למדתי חיי חברה ויצירה.

בנוסף לכך אומצנו למשפחות מבני הכיתה וכל אחרי צהריים הלכנו למשפחות לארוחת ארבע.

בקיבוץ עסקתי הרבה מאוד בספורט כמו שחיה, התעמלות קרקע, מכשירים, כדור ברזל, כידון וקפיצה למוט.

בנוסף לכך למדתי ציור ופיסול. התחביבים האלה עזרו לי בהמשך חיי.

בתום הלימודים התגייסתי לשריון בתחילה שימשתי כמדריך ספורט בגלל כישורי, לאחר מכן נשלחתי לקורס מפקדי טנקים וסיימתי את שירותי בדרגת סמל. בתקופת השירות שמיעתי נפגעה.

בתום השירות חזרתי לקיבוץ גבעת חיים (המאוחד) ועבדתי כגנן חצי שנה. בהמשך נשלחתי לסייע לישוב ספר בהתנדבות. שם הקיבוץ היה קיבוץ אייל.

קיבוץ אייל נוסד בשנת -1948 והוא סבל מעזיבות במשך שנים. כאשר הגעתי לקיבוץ בשנת 1961, מספר החברים היה מועט, והמקום היה מוזנח. עבדתי בתור גנן בקיבוץ.

באותם ימים, הייתה תקופה של חדירות מחבלים והיו מספר פיגועים במקום. נאלצנו לקיים הרבה מאוד שמירות ולעבוד למחרת כרגיל. במהלך שנותיי בקיבות הייתי גם מספר שנים פעיל תרבות, ארגנתי חגים, הבאתי מרצים, אומנים סרטים וחברים.

כל ליל שבת קיימנו קבלת שבת עם שירה, לאחר ארוחת שישי וגם רקדנו עד שעות מאוחרות.

לקיבוץ אייל הגיעו גם מגויסים מטעם הצבא – של"טנקים, עזרה לאומית ועזרה של בני קיבוצים שהיו באים לעזור לתקופה של שבועיים. בצורה זו הצלחנו לתחזק את הקיבוץ במשך שנים.

בקיבוץ נישאתי למתנדבת שבאה מקיבוץ גליל ים ושמה יוכבד. שם נולד לנו הבן הבכור. אני למעשה באתי לשנת התנדבות אחת בלבד ולמרות הקשיים החלטתי לחיות כחבר קבע באייל. לאחר 7 שנים נאלצנו לעזוב את הקיבוץ משום שלבני גל לא הייתה מסגרת חינוכית לאחר שכל המשפחות והילדים עזבו. כעת קיבוץ אייל הוא קיבוץ פורח עם הרבה ילדים, חקלאות ותעשייה.

מקיבוץ אייל עברנו למושב שיתופי בני דרור שליד תל מונד. בבני דרור עבדתי כפרדסן ובגינות נוי. בני תומר ובתי ליאת נולדו אף הם במושב.

בשנת 1998 נפרדתי מאשתי יוכבד והתחלתי פרק שני עם אילה סבאג ועברנו לגור בנתניה במשך שמונה שנים. בשנים האלה המשכתי לעבוד בבני דרור עד שהגעתי לפנסיה. לאחר מכן אילה ואני עברנו לירושלים לתקופה של שבע שנים.

כיום אנחנו גרים בקריית מוצקין.

 עם האומנת, ממה סלין כפי שקארתי לה בילדות

מסר משיראל: 

אני למדתי מהמבוגר שלי שלהתייתם מגיל צעיר זה דבר קשה משום שהילד צריך לעשות את כל הדברים לבד בלי עזרה מאבא ואמא ולא לקבל חום ואהבה מהם.