מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1961 בהיותי בת  13 וחצי, נודע לי מהוריי כי אחותי רקל בת 11 וחצי ושלושה בני דודים נוספים בגילנו ואני, נשלח לצרפת מקזבלנקה להמשך לימודינו שם.

במהלך תקופה זו עד יציאתנו, אמי כנהוג אצל אימהות הכינה לנו "נדוניה".

באמצע חודש יולי עזבנו את מרוקו בליווי הורי למרסיי. שם הוריי הודיעו לנו כי פנינו לארץ ישראל ולא נשאר בצרפת.

חמשת הילדים היו בשוק כי לא ידענו דבר על ארץ ישראל ולא ידענו מה מצפה לנו שם. אבי הסביר לנו כי אנו נשלח לפנימייה ולא נכנס לפרטים נוספים. הוא רק שאל אותנו עם ברצוננו לטוס או להפליג. כמובן, בחרנו בהפלגה כי ידענו שעל האנייה יש בריכה, בית קולנוע ויותר מכל 5 ימי חופשה ללא ההורים.

בחיפה חיכה לנו אח של אמי אשר היה תושב ותיק בישראל. לאחר בילוי של שבוע ימים בתל אביב ליווה אותנו דודי לכפר הנוער בן שמן. שם חיכתה לנו "הפתעת חיינו".

ברצוני לציין כי באנו מבתים שעטפו, פינקו והכילו אותנו. מפאת גילנו הצעיר של 3 הבנות התקבלנו לחברת הילדים על מנת לאפשר לנו להתרגל ולא לנתק אותנו אחת מהשנייה מיד.

החיים בפנימייה בבן שמן

קיבלנו חדר ביחד ואת כל המזוודות הכנסנו למחסן הכללי של הקבוצה במקום זה קיבלנו מכנסיי חאקי, מכנסיים קצרים עם גומי, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה לשבת.

הדבר שמשך את תשומת ליבנו היו המזרנים בחדר. למזרנים 5 ס"מ עובי וכרית אין. לא הסכמנו עם הגזרה שלקחו לנו את כל הבגדים ולכן שלחנו כל פעם את אחותי להוציא כמה שניתן מהבגדים בחזרה לחדר. מיד התיישבתי לכתוב מכתב להוריי (קיבלתי הנחייה לשלוח את הדואר דרך חברים שלנו בפורטוגל כי לא היה בזמן הזה דואר ישיר בין ישראל למרוקו). במכתב ציירתי את המזרן, התלוננתי על כך שלקחו לנו את הבגדים ועל טעמם של המים (הם היו בלתי ניתנים לשתייה עבורי ). בערב נערך בקבוצה משחק "אמת או חובה" בו ביקשו הילדים כי נשתתף למרות אי הבנתנו את השפה.

"הטעם של המים הקרים" 

במהלך המשחק אחת המשימות הייתה ללכת להביא מים מהברז "של המים הקרים". חילקו לנו את המים אך לא הסכמתי לשתות כי לפני זה טעמתי את המים בברז ולהם היה טעם וריח נוראי בעיני. הסבירו לי כי אלה הם מים שונים ואכן טעמתי וביקשתי לדעת היכן מקום המים הטובים הילדים הראו לנו את המקום. למחרת בבוקר, מצוידת בתיק הרחצה הלכנו שלוש הבנות לברז הזה והתחלנו במלאכת שטיפת הפנים. אחרי כמה דקות יצאו בצעקות גבר ואישה ודרשו שנסגור מיד את המים.

לא הבנו מה הם רוצים אז הם לקחו אותנו ביד והכניסו אותנו לאולם גדול שזה היה בעצם המטבח המרכזי של הכפר, הראו לנו מאין יוצאים המים הקרים. גילינו כי היה זה מחדר הקירור הגדול והמים היו מיועדים לשתייה בלבד. כך התחלנו את החינוך שלנו בכפר. אחרי כמה ימים עברתי עם בת דודתי לקבוצת הנוער והתחלנו ללכת לאולפן ללמוד עברית ולעבוד כפי שהיה נהוג  בבן שמן. כל זה היה מאוד חדש בשבילנו והיינו צריכים להתרגל להמון מנהגים, לצורות התנהגות, הליכות ונימוסין שלא היו קיימות אצל רוב הילדים, למשל, לקרוא למורה בשמו הפרטי, לשבת בשולחן ללא מפית בד, לאכול ללא סכין, ללכת יחף (את זה דווקא מהר אימצתי).

אני עומדת ראשונה מצד ימין החיים במושב בבן שמן

בתמונה מצטלמת עם חבריי למושב בבן שמן 

למרות הקשיים אהבתי את החיים במושב והיית מאושרת שם

ובכל זאת היו דברים שמאוד אהבתי, אימצתי לעצמי והשתתפתי בהם: ריקודי עם, המקהלה, העבודות בחיק הטבע, ולאט לאט נכנסתי למעגל החיים שם.

כאשר אחד הנכדים שאל אותי מה השאיר אותי בארץ עניתי מיד "החלבה". מילדה שלא ידעה ולא עשתה דבר בעבודות הבית במרוקו הפכתי לילדה הכי מבוקשת בכל ענפי העבודה .

10 חודשים מאוחר יותר אבי בא לבקר אותנו ושאלתו הראשונה הייתה: מי רוצה לחזור איתי למרוקו? כמובן אף אחד לא הסכים לחזור. לאחר שנה וחצי הורי עלו לארץ והתיישבו באשדוד אחותי ואני עזרנו להם להיקלט בישראל בצורה הטובה ביותר.

אני רוצה לומר מספר מילים לנכדתי לירון, אלה הם רק בקיצור חלק מאוד קטן מחוויותיי בתחילת חיי בארץ ישראל עם תרצי לשמוע יותר חוויות אשמח לעשות זאת בהמשך.

כמובן, כיום, אני מסתכלת על תקופה זו כאחת התקופות היפות בחיי הילדות שלי למרות כל הטראומות ,הקשיים והגעגועים למרוקו שעדיין מהווה בשבילי את הגן העדן האבוד של ילדותי.

קיום מפגש עם חבריי המושב מהעבר 

הזוית האישית

סבתא גו'רג'ט -אלה הם רק בקיצור חלק מאוד קטן מחוויותיי בתחילת חיי בארץ ישראל . כמובן, כיום, אני מסתכלת על תקופה זו כאחת התקופות היפות בחיי .הילדות שלי למרות כל הטראומות ,הקשיים והגעגועים למרוקו שעדיין מהווה בשבילי את הגן העדן האבוד של ילדותי .

לירון הנכדה – למדתי המון על סבתא ועל ילדותה היה ממש מעניין .נהניתי מאוד רק חיכיתי ליום שניפגש ולראות שהחיים לא מובנים מאליו כי מילדה שהיה לה הכל אז נהפכה לילדה ללא הורים שהתמודדה עם כל כך הרבה דברים חדשים וקשים .