מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גלידה או מוצרי חשמל?

תמונות לפני העלייה מאלבום ישן
סבתי וסבי היום
העליה של סבתא שוש מרומניה

החיים ברומניה
במהלך חופשת הפסח שוחחתי עם סבתי והיא סיפרה לי את סיפור עלייתה לארץ ישראל. הנה הוא לפניכם:
כשנולדתי השערים היו סגורים ולא נתנו ליהודים לצאת, אולם הייתה שמועה שאולי יפתחו השערים. למרות שהורי לא התכוונו לעלות לארץ, בריאותי הייתה חשובה להם והם החליטו להירשם ולבקש בקשת עליה. לי לא סיפרו דבר. אולם בכיתה החלו התלחשויות של ילדים יהודים ששמעו בבית שהוריהם מתכוונים לעלות למדינת ישראל. ההתלחשויות הגיעו גם לאוזני ההנהלה, שלאחר בדיקה בעירייה נוכחה לדעת שאכן אלה פני הדברים. בוקר אחד נכנסה המחנכת  וביקשה מכל היהודים לעמוד. היא אמרה: היות והוריכם בוגדים אתם לא יכולים להמשיך להיות חברים במפלגה הקומוניסטית ואינכם יכולים לשאת את העניבה האדומה, אז בבקשה להוריד ולמסור לי. זו הייתה הפתעה, כאב ועלבון. איני יודעת מהיכן בא לי הרעיון, אבל הורדתי את העניבה, ניגבתי בה את נעליי ומסרתי למחנכת. זו הביטה בעיניים פעורות, שהתכסו בדמעות, לקחה את העניבה ולא אמרה דבר. בערב סיפרתי להוריי בגאווה את מעשי….הם כמעט חטפו שבץ מהפחד שמא יבואו לאסור אותם על ביזוי המפלגה וערכיה.
 תמונה 1
העלייה לארץ ישראל
אחר תקופה הודיעו הוריי שעוזבים למדינת ישראל. מכרו את הכול כי מותר היה להביא רק 70 ק"ג לאדם. השאירו מעט מצעים, מעט בגדים ומעט כלים, ביניהם אותו סרוויס שקיבלה לנישואיה. מהעבודה פוטרו, כמובן. אלא שעד שהתארגנו נסגרו השערים ונשארנו בלי כלום ובלי פרנסה. אמי חלתה בדלקת ריאות קשה והכול נראה מייאש מאד. היו שנים קשות מאד. כמובן, כבר לא הייתה משרתת, את האוכל הייתי צריכה לסחוב ממסעדת פועלים, מרחק גדול מביתנו. לבסוף במאי 1960 קיבלנו את אשרת היציאה ויצאנו לדרך כדי להגיע לארץ ישראל, ארץ הקודש. ארץ שהצטיירה כמדבר עם גמלים והרבה חול. כולם צחקו ואמרו שצריכים ליהנות מהנסיעה כי היא החלק הכי יפה בעליה ואחר כך יבואו הקשיים הגדולים של ההתאקלמות בארץ חדשה ושפה לא מוכרת. הנסיעה הייתה מרגשת. נסענו ברכבת לבוקרשט. משם טסנו לווינה. בווינה היינו כשבוע בפרברים במחנה צבאי לשעבר בקורנבורג. קיבלנו קצת כסף ונסענו לווינה. עד היום אני זוכרת גן ציבורי יפה עם פסלי מלחינים שעליהם שמעתי וקראתי. משם נסענו ברכבת לאורך איטליה עד נפולי. היה מדהים לראות את כל ההרים, הגבעות והנהרות לאורך הדרך. בנפולי שיכנו אותנו במלון קטן וזול. עם המלצריות ניסינו לדבר רומנית בתקווה שבגלל הדמיון נצליח להסתדר ואכן, כך היה. גם שם קיבלנו קצת כסף והלכנו בעיר וקנינו גלידה. היום כל אחד מכיר את טעם הגלידה האיטלקית הטעימה בשלל צבעים וטעמים. אז לנו זה היה ממש חידוש והתענגנו על כל ביס. האחרים קנו דברי חשמל ואנחנו ליקקנו גלידה ונהנינו. לאחר כשבוע עלינו על האוניה "ירושלים" והפלגנו לארץ. השיט היה משגע. במאי הים היה שקט כמו ראי. לא הורשינו לעלות לסיפון התיירים עם הבריכה, אבל גם כך נהנינו מאד. כשראינו מרחוק את האדמה, אדמת הקודש התרגשנו מאד.
ההגעה והחיים בישראל 
הגענו לנמל ב-17.05.1960. לאחר שנרשמנו אצל פקידי הסוכנות שינו את השמות שלנו לשמות עבריים, הפכתי לשושנה ויצאנו לכיוון המשאית שהייתה צריכה לקחת אותנו אל ביתנו החדש. לאחר שנישקנו את אדמת הקודש, עלינו על המשאית ויצאנו לכיוון נצרת עלית. היינו בהלם ממראה עינינו. ראינו עיר, כבישים, מכוניות, ולא היה זכר לחול, מדבר וגמלים כפי שתיארנו לעצמנו. הגענו בלילה לנצרת עלית, הורידו אותנו ואמרו שזהו ביתנו. קיבלנו מפתח לדירה ונכנסנו. הייתה זו דירה קטנה ובה היו 3 מיטות ברזל עם מזרונים ומצעים, שולחן עץ ושלושה כסאות. במטבח היו מעט כלים. היינו עייפים ומרוגשים. הסתכלנו החוצה על השמים זרועי הכוכבים ונשמנו את אויר הארץ המובטחת. למחרת כשהסתכלנו החוצה ראינו שאנחנו על הר צחיח וסביבנו כמה בניינים דומים לשלנו….וזהו. כשפתחנו את הדלת מצאנו כמה קופסאות שימורים. הייתה קופסה עם ציור יפה של שזיפים, כך נראה לי. ביקשתי לפתוח ולקחתי אחד לפה בתאווה. פתאום הבנתי שזה לא שזיף, זה לא מתוק ויש לו טעם של איכס מלוח…..ירקתי החוצה בגועל. אמי התחילה לצחוק ואמרה לי שזה לא שזיף אלא זית שחור. לאחר זמן התרגלתי וגם היום אני אוהבת זיתים שחורים. יש להם טעם של נוסטלגיה. קיבלנו קצת כסף והלכנו למכולת לקנות משהו לאכול. בעזרת הידיים וסימנים הסתדרנו. בערב הגיעה חוה מקיבוץ דליה, ממשפחה מצד אבי, כדי לבקר אותנו ולראות מה קורה. עמדה על המרפסת, הסתכלה ואמרה: מדהים, פשוט מדהים. שאלתי אותה בפליאה: מה מדהים כאן? אין כלום וחוץ ממקהלת נזירים לא שומעים כלום. איזו מקהלה? שאלה וצחקה. זו הרוח המנשבת על ההר. זה היה מרגיע. לשאלתי מה מדהים היא ענתה: אני רואה את העיר שצומחת כאן למטה. את הבתים, הרחובות והגינות הירוקות, את בתי הספר והילדים המתרוצצים למטה. פשוט מדהים! כשהעיר צמחה אנחנו כבר לא היינו שם. 

מילון

סרוויס
סט כלים

ציטוטים

”ראינו עיר, כבישים, מכוניות, ולא היה זכר לחול, מדבר וגמלים כפי שתיארנו לעצמנו“

הקשר הרב דורי