מאגר סיפורי מורשת

שורשי המשפחה

בעבודה זאת אתמקד בנקודות המיוחדות של שורשי המשפחה, אבל כפתיח אפרט את מבנה המשפחה, נכון להיום. לאחר מכן, נחזור לדורות הקודמים, המייסדים, ונספר עליהם ועל בניית שורשי המשפחה.

ובכן, אני איתן, נולדתי בירושלים בשנת 1952, נשוי לדינה (לבית פרילינג) ולנו שני ילדים:

לירון בת 42, הנשואה לבועז (לבית ניניו) ולהם 3 ילדים: אראל, שגיא (שאיתי בתכנית "הקשר הרב דורי") ואלעד. לירון ומשפחתה מתגוררים בבית-חשמונאי.

עודד בן 37, נשוי לנטע (לבית אלחלל) ולהם 2 ילדים (ונטע בהריון): עלמה ועתי. עודד ומשפחתו מתגוררים במכבים.

קצת עלי

כפי שכבר ציינתי, נולדתי בשנת 1952 (כיום, בן 66), להוריי רחל ועמנואל, שכבר אינם בין החיים.

את ילדותי העברתי במושב ניר צבי ולמדתי במוסדות חינוך באזור. סיימתי את לימודיי בביה"ס התיכון האזורי רמלה-לוד במגמה ריאלית (מתמטית פיזיקלית). אהבתי לעסוק, בנוסף ללימודים, בפעילויות חברתיות כגון עריכת עיתון ביה"ס, חברות במועצת התלמידים והדרכה בגדנ"ע.

להלן מספר צילומים מעיתון בית הספר שערכתי ואף כתבתי בו.

על תקופת ילדותי ונעוריי

נולדתי בירושלים ובגיל שנתיים עברתי עם הוריי למושב ניר צבי, שהוריי היו בין מייסדיו והוא קלט עשרות משפחות עולים חדשים שהגיעו מדרום אמריקה, בעיקר מארגנטינה. אבי הגיע למקום כדי לשמש כמדריך חקלאי של העולים החדשים ואימי הייתה עקרת בית ועסקה בעיקר בגידול וחינוך הילדים.

אני הייתי הבן הבכור ובמשך השנים הצטרפו אלי שני אחים, עמליה ועוזי. מהוריי זכיתי לקבל חינוך ישראלי ערכי ופטריוטי, שכלל בין היתר, ערכים חשובים ביותר שהמובילים בהם היו אהבת האדם, אהבת המולדת וענווה בכל.

את שנות לימודי בבית הספר יסודי, בצעתי במספר מוסדות חינוך באזור, כאשר העיקרי בהם היה בקיבוץ נצר-סירני. עם זאת, עקב מצב כלכלי מאד קשה, במהלך כיתות ג'-ד' התגוררתי אצל סבי וסבתי בתל אביב ולמדתי בבית ספר במקום. למרות ששלב החינוך היסודי לא היה מסודר ורצוף עבורי, לקראת בית הספר התיכון, הכל התחיל להתארגן כראוי.

בית הספר התיכון בו למדתי היה התיכון האזורי רמלה–לוד. למדתי בו במגמה ריאלית (מתמטית–פיזיקלית) והייתי תלמיד מאד מרכזי, הן בתחום הלימודים והן בתחום הפעילות החברתית ומועצת התלמידים. מאד אהבתי את תקופת הלימודים התיכוניים שלי.

במקביל ללימודים, הייתי חניך ומדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" וחשובה עוד יותר עבורי הייתה ההשתתפות הפעילה באמוני הגדנ"ע, הן כחניך והן כמדריך, גם במסגרת הכיתה שלי וגם במסגרת בית הספר בכלל.

אפיזודה (עם happy end): בהיותי בכתה י"ב, במהלך הדרכתי את כיתות בית הספר בשיעורי הגדנ"ע, הכרתי תלמידה יפה בכתה ט' ושמה דינה פרילינג שצדה את עייני. עם השנים הפכנו לזוג שהיווה את הגרעין הראשוני למשפחת סתר, שבזכותו אנו כאן היום כותבים ועורכים את עבודה זאת.

אני מבקש לציין עוד, כי הייתי מאד פעיל במועצת התלמידים הן הבית הספרית והן הארצית, והייתי שותף למספר פעילויות חשובות עבור התלמידים. בין הפעילויות הייתה החלטה לביטול שעות "0", מתן יום חופש לפני בחינת מגן ובגרות ועוד. בצד החברתי, זכור לי מקרה שבו מכרנו לתלמידים סוכריות רגילות בתואנה של סוכריות מרץ ושיפור הזיכרון. התלמידים "קנו" מתיחה זאת בהמוניהם וכל ההכנסות נותבו למסיבת הסיום של כתות י"ב.

בנוסף, ערכתי את עלון התלמידים של בית הספר שהיה ממש שם דבר בזמנו. הצלחתו של העיתון הייתה בין הסיבות שהובילו אותי בהמשך לשמש ככתב צעיר (כ"צ) בעיתון "במחנה גדנ"ע", שהיה בזמנו הירחון לצעירים מבית "במחנה". עורך העיתון היה מרדכי נאור וסגנו היה יורם טהר-לב, שניהם מהמובילים בארץ בתחום היצירה והכתיבה.

תקופת "הנעורים" הסתיימה למעשה מיד בתום לימודיי בתיכון וגיוסי לצה"ל. בצה"ל שירתתי ברצף עד גיל 40 שבו פרשתי לגימלאות, אחרי תקופת שירות מעניינת ורב גונית עד מאד ועליה ארחיב בפרק נוסף, בהמשך התכנית.

השירות הצבאי

לצה"ל התגייסתי, כאמור,  מיד עם סיום כיתה י"ב וגמר בחינות הבגרות. גוייסתי למערך הנ"מ של חיל האויר ועברתי מגוון של קורסים, החל מטירונות, קורס תותחן, קורס מפקדי כיתות וקורס קצינים קרביים.  לאחר מכן, ביצעתי תפקידי פיקוד והדרכה רבים, השתתפתי בשתי מלחמות  (יום כיפור ושלום הגליל) וכן בפעולות מבצעיות נוספות.

השתחררתי מהשרות לאחר 21 שנה, בגיל 40 ובדרגת סגן אלוף, מלא סיפוק ושביעות רצון מהישגיי ומתרומתי לבטחון המדינה בכל השנים ובכל השירות.

הקמת המשפחה

בשנת 1974, נישאתי לדינה, חברתי מאז התיכון. התגוררנו ברמלה עד שנת 1990, בה עברנו להתגורר ברעות עם הקמת היישוב. המעבר לרעות התבצע בסמוך לסיום שרותי הצבאי שאותו כבר פרטתי לעיל.

דינה עסקה בהוראה ושימשה כמורה לתנ"ך, מורה עם נשמה יתרה, כפי שכינו אותה תלמידיה ועמיתיה. דינה פרשה מהעבודה לפני כ 4 שנים ויצאה לגמלאות. כעת היא  מקדישה הרבה מזמנה לסיוע ועזרה לילדים ולנכדים באהבה רבה.

יחד הקמנו משפחה לתפארת, קטנה אך מלוכדת, כפי שפרטתי בגאווה בתחילת הסיפור ומוצגת בתמונות הבאות:

עם דינה, רעייתי האהובה בחתונה שלנו עודדי ומשפחתו היקרה, נטע, עלמה ועתי באירוע משפחתי

לירוני ומשפחתה הנהדרת, בועז, אראל, שגיא ואלעד באירוע הנכדים המתוקים (מימין לשמאל) שגיא, עלמה, עתי, אראל ואלעד בצוותא באירוע

סבים וסבתות

כמו לרוב בני המשפחות ה"רגילות", גם לי היו שני זוגות של סבא וסבתא. סבתא מטילדה וסבא יעקב, הורי אימי וכן סבתא אסתר וסבא אליעזר, הורי אבי. מובן מאליו, שכולם היו אהובים עלינו מאד. אולם, עקב קוצר היריעה, אני מעדיף להתרכז בסיפור קורות חייהם של סבתא אסתר ושל סבא אליעזר, עקב ייחודיות מהלך קורות חייהם.

ובכן, סבתא אסתר נולדה בפולין, בשנת 1900 בדיוק, השנה האחרונה של המאה ה-19. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, בהיותה נערה צעירה, ממש ילדה, עלתה בגפה לארץ ישראל, כדי להיות חלק מפעילות העלייה וההתיישבות בארץ וכדי להימלט מהפרעות ביהודים שליוו את מלחמת העולם.

בארץ ישראל, או פלשתינה כפי שנקראה, שלטה אז האימפריה התורכית-עות'מנית, שניסתה בכל כוחה להפריע לכל פעילות יהודית-ציונית להרחבת הישוב היהודי ולהתבססותו הגוברת בארץ ישראל.

במקביל, סבא אליעזר, איטלקי במוצאו ונוצרי-קתולי באמונתו, היה בן למשפחה אמידה שמקורה ומקום מושבה בעיירה סטורלה שבצפון איטליה. המשפחה הייתה אמידה מאד ומבוססת ביותר ועסקה בגידול כרמים וביצור יין ובשיווקו בכל אירופה.

בפועל, סבא אליעזר נולד באלכסנדריה שבמצריים, אליה היגרו הוריו במסגרת חיפושם אחרי פרנסה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס סבא (שם נעוריו, אגב, היה אאוג'ניו סטורלזי, ע"ש עיר  הולדת המשפחה) לצבא האיטלקי. הצבא האיטלקי חבר לצבא הגרמני ויחד הם היוו את הצד "הרע" במלחמת העולם הראשונה. המלחמה, כשמה, כמלחמה עולמית, חרגה מגבולות אירופה והתנהלה גם ביבשות אחרות. חלק מהצבא האיטלקי הגיע למצרים וניסה ממנה לעלות צפונה לארץ-ישראל ולסלק ממנה את התורכים.

במהלך שהותו בארץ ישראל, הכיר סבא את אסתר, החלוצה הצעירה מפולין והשניים התאהבו. סבא החליט לפרוש מהצבא, להתגייר, להתחתן עם אסתר ולהקים בית יהודי בארץ ישראל. כתוצאה ממהלך זה, החליטה משפחתו של סבא להחרימו ולנתק עימו כל קשר. גם אזרחותו האיטלקית נשללה ממנו. סבא נותר כמעט לבדו בעולם, בארץ שאין לו שורשים בה ואין לו כל רכוש שיסייע לו בתחילת דרכו בחיים. רק סבתא, שגם היא, כזכור, לבדה בארץ, הייתה משענתו היחידה.

סבא עסק בגינון ובשלב מאוחר יותר פתח חנות לגינון ומשתלה וסבתא עסקה בעבודות מזדמנות שונות כסיוע לפרנסתם. מקום מושבם היה בירושלים ונולדו להם 3 ילדים, שני בנים ובת. עליזה, בנימין  ועמנואל. עמנואל היה אבי ועליו כתבנו בתחילת העבודה.

מבקש רק להוסיף כי במלחמת העצמאות סבא ומשפחתו שהו בירושלים הנצורה והנאנקת ממחסור, כאשר אבי, עמנואל, ואחיו בנימין, היו בין הלוחמים בארגון לח"י והשתתפו בהגנת ירושלים.

סבתא אסתר

סבא אליעזר

כאשר מתרכזים בסבא אליעזר, והוא נושא העבודה, הרי שהמסר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר ולשמר לדורות הבאים הינו תכונותיו הבולטות וערכי היסוד באופיו של סבא אליעזר.

בין תכונותיו אני רוצה לציין את הבאות בעיקר:

*אהבת האדם. סבא אהב כל אדם באשר הוא אדם, אהבה שאינה תלויה בדבר וניתנת ברוחב לב לכל אחד בלי קשר למוצא, דת, לאום, מין ודעה. סבא ראה עצמו ממש כמוציא לפועל של "כל בני האדם נולדו שווים והם שווים".

*צניעות וענווה. סבא לא דרש לעצמו אף פעם יותר מצרכי המינימום הדרושים לכלכלת משפחתו. סבא לא התגאה מעולם במה שיש לו ולא ציין זאת באזני משפחה וחברים. חומרנות לא דיברה אליו.

*אהבת הטבע, החי והצומח. סבא הגיע ממשפחת חקלאים – כורמים איטלקית ותיקה וענפה מחד, והוא עצמו עסק בארץ בגינון ובמכירת צמחים ואביזריהם. הן הרקע והן תכונות האופי המיוחדות שלו, הביאו אותו לאהוב את כל החי והצומח עלי האדמה ולהתייחס אליהם בכבוד ובהערכה.

*אהבת העם והמדינה. למרות הגיעו מרקע זר, סבא הפך להיות פטריוט ישראלי ממדרגה הראשונה. בשנים שלפני מלחמת השחרור הוא סייע בכל לארגוני המחתרת העבריים בארץ ואף הסביר לבניו את חשיבות ההצטרפות הפעילה אליהם. אחר כך הפך לתומך נלהב של המדינה שזה עתה קמה והתגאה בבניו שהצטרפו לצבאה, אחד מהם, בנימין, אף לשנים ארוכות, וגם זכה בפרס ביטחון ישראל.

*סובלנות. סבא ניכר בסובלנותו הרבה לאחרים, לבעלי דעות שונות משלו, לאנשים שדרכם אחרת וחושבים שונה ממנו. הוא לא ניסה להסביר שהוא הצודק ולא ניסה לכפות את דעתו על אף אחד, אלא דגל בעיקרון ש"איש באמונתו יחיה".

המסר החשוב מכל, לדעתי, ואני רואה חובה להעבירו לדורות הבאים, הינו הצורך בהתבססות על הערכים הנ"ל, שהנחיל לנו סבא אליעזר, כקו מנחה בסיסי ועקרוני לניהול החיים כולם.

הזוית האישית

דברי סיכום

אני מבקש לסיים כתיבת חיבור זה במספר מסרים אישיים:

ראשית, מלוא הערכה ליזמים בבית הספר ובראשם גב' אורלי מאירי, בבית התפוצות ולכל מי שנתן מעצמו ומזמנו לביצוע נפלא של תכנית ערכית וחשובה זאת.

שנית, היתה לשגיא, נכדי האהוב, ולי, הזדמנות פז לחרוש בהיסטוריה המשפחתית ולדלות ממנה פרטים חיוניים ומרגשים, שלחלקם גם אני התוודעתי רק במרוצת ביצוע התכנית.

שלישית, הקשר האישי ביני לבין שגיא, כמו גם לשאר נכדיי ונכדותיי, שהינו הדוק, אוהב וקרוב בשוטף, זכה למנה נוספת של חיבור, חיבוק ואהבה גדושה במהלך העבודה המשותפת.

ואחרון חביב, אני מצפה בקוצר רוח להזדמנות הבאה לבצע תכנית דומה עם הנכד "הבא בתור", אלעדי המקסים.

ושוב, תודה על הזכות, ההתרגשות ומתן האפשרות.

באהבה ובהערכה רבה,

איתן סתר (סבא של שגיא)