מאגר סיפורי מורשת

גם עם שמי יש לי סיפור, שתחילתו בתימן וסיומו בארץ ישראל. כשנולדתי נתנו לי הוריי את השם יחיא, אולם כשעליתי לארץ, החליטו שוב פקידי הסוכנות כי השם יחיא איננו שם עברי, והם שינו את שמי לשם עברי- זכריה. כשגדלתי בחרתי לשנות את שמי לנחום. כיום שמי נחום.

אבי, שלום סלומי, היה נשוי לשתי נשים ליונה (חממה) ולרינה – אימי.

מאימי החורגת היו לי אח ואחות- עופר ויונה.ומאימי רינה יש לי אח ושתי אחיות:ניסים, שרה ולאה ז"ל.

עופר ויונה אחיי  מאבא שלום גדלו אצל אימם יונה, והיחסים בינינו כל הילדים מצוינים. עד היום אנחנו שומרים על קשר משפחתי.אנחנו מקפידים להשתתף בשמחות שלהם וגם הם משתתפים  בכל האירועים המשפחתיים שלנו. גם היחסיים בין שתי הנשים של אבי היה טוב.

התייתמתי מאבי בגיל צעיר, אבי נפטר כשהייתי בגיל ארבע או חמש. לאחר מספר שנים של אלמנות בתימן, החליטו שתי האמהות לעלות לארץ ישראל. עלינו לארץ בשנת 1949.

הדרך לעלייה ארצה הייתה ארוכה, קשה, מייגעת ומלאת סכנות.

כדי להגיע לעיר עדן- המקום בו העלו אותנו למטוסים. היינו צריכים ללכת כברת דרך לא מעטה ברגל במדבר. אספנו את הציוד האישי שלנו  ויצאנו כמו ביציאת מצרים נשים, גברים וטף. צעדנו כמה ימים ברגל  תחת השמש הקופחת עם מזון מועט ללא מים צמאים,רעבים, עייפים ותשושים.וכשירד החושך הפסקנו מללכת, כי חששנו משודדים במדבר חיכינו כבר לאור הבוקר.

ביום השלישי בעודנו צועדים התנפלו עלינו לפתע מכל עבר שיירת שודדים חמושים בכלי נשק ודרשנו מאיתנו בכוח כסף  וכל דבר ערך יקר שברשותנו, בלית ברירה נאלצנו למסור להם את כל מה שהיה בידינו, המשכנו את דרכנו בלי אוכל, מים, כסף, או דבר אחר. אבל  דבר אחד יקר הם לא הצליחו לקחת מאתנו, את הרצון, החפץ והכיסופים להגיע לארץ ישראל ארץ הקודש, הארץ  המובטחת אשר חלמנו להגיע אליה ולנשק את עפרה. ואמנם, כאשר סוף סוף הגענו לארץ בבטחה ובשמחה גדולה השתטחנו על אדמת הקודש, ונישקנו את רגביה. חלקנו הזלנו דמעות של אושר, והיינו בטוחים שאלו הן ימות המשיח.

כשהגענו לארץ נשלחנו למחנה העולים בעין שמר. הגענו יחד שתי האמהות וכל הילדים. ההתאקלמות לא הייתה קלה, האמהות היו אלמנות ללא בעל והילדים הצעירים ללא אב תומך בארץ חדשה, שפה ותרבות שונים.וקשיים כלכליים. למרות הקשיים הרבים האמהות תמכו זו בזו והתמודדו יחד בגבורה. הן לא נישאו בשנית והמשיכו לגדל את ילדיהן לתפארת מתוך אהבה ומסירות.

לאחר מספר חדשים עברנו למעברה בכפר סבא ובשנת 1958 התיישבנו בשיכון גאולים בכפר סבא. אחיי נשלחו ללמוד במוסדות דתיים. ורק אני נשלחתי ללמוד בכפר הנוער "מאיר שפיה" שליד זיכרון יעקב, היה זה בית ספר חקלאי לא דתי. כשהגעתי לשם גיליתי שאני הילד היחידי עם פאות והחלטתי לגזוז את הפאות שלי, רציתי להראות בדומה לשאר חבריי. רציתי להטמע בין כולם ולהיות חלק מהחברה אמנם, לרבים מילדי התימנים גזזו את הפאות בכוח, וניסו להשכיח מהם את תורת אימותינו ומוסר אבותינו, וזה נשמע מאוד עצוב.

ב"מאיר שפיה" נתנו לנו הרגשה של בית חם ונעים. הם ציידו אותנו בביגוד ובחומרי למידה וכל מה שהיינו צריכים. רק לחגים שוחררנו מבית הספר הביתה להיפגש עם המשפחה ולחגוג  את החגים ביחד עם המשפחה.

עבורי בית ספר זה היה ממש כמו חממה שמספקת כל מה שצריך. המורים היו מצוינים אהבתי מאד להיות שם יחד איתם, הם התייחסו אלינו בצורה מאד טובה ונעימה. ומנהל בית הספר הווה עבורי את הדמות האבהית שהייתה חסרה לי.

במהלך השנים הייתי מורה לתנ"ך ונהניתי מאוד מעבודתי. היום אני בפנסיה.

אומנם לא היה לנו  קל להסתגל לכל השינויים, אך יחד עם זאת אני שמח שזכינו לבוא לארץ ישראל ארץ הקודש של עם ישראל.

תשע"ו

תכנית הקשר הרב דורי