מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שושנה – אבל זה כבר סוף הסיפור.

בואו נתחיל מההתחלה.

קוראים לי יוליאנה, נולדתי בבוקרשט שברומניה ב- 25.9.1953 להורי אירנה ומרטין קרקעי, ילידי טרנסילבניה. טרנסילבניה הייתה חלק מאוסטרו הונגריה, עד סוף מלחה"ע הראשונה, אז היא עברה לשלטון רומניה.

אבי ואימי דיברו הונגרית (השפה השולטת בטרנסילבניה), כך שבבוקרשט הם היו מהגרים והרגישו כזרים בקרב התושבים דוברי הרומנית. כשהייתי בת 4 הורי התגרשו ונשארתי לבד עם אימי ואחי גבריאל, שהיה גדול ממני ב13 שנים ולמד בפנימיה צבאית. רומניה הייתה אז תחת שלטון קומוניסטי כך שכל מידע מבחוץ הגיע אלינו לאחר צנזורה, אם בכלל. שמענו על ארץ ישראל, שהיא מדינת היהודים, אך לא הרבה מעבר לכך.

לא ידענו מהי השפה אותה מדברים בישראל, מהו מזג האוויר, מהי התרבות שם, ממה אימי תוכל להתפרנס שם, איפה נגור או כל מידע אחר. יחד עם תחושת סקרנות וציפייה, הייתה חרדה גדולה מהלא נודע. בכל זאת הגשנו את בקשת העלייה לארץ ישראל, בעקבות משפחתה של אימי אשר מסוף שנות החמישים החלו לעלות לישראל. הגשת הבקשה גבתה ממשפחתנו מחיר כבד: השלטון הקומוניסטי אסר על אימי להמשיך לעבוד ואת אחי גרשו מהפנימייה הצבאית בטקס משפיל.

חיינו בציפייה לאישור בקשת העלייה. האישור הגיע רק לאחר ארבע שנים. במהלך אותן ארבע שנים, בכל קיץ, נשלחתי לסבי וסבתי אשר התגוררו בכפר קטן בטרנסילבניה (שימלאו-סילבנייה), עם דודי ובני דודי עימם ביליתי את חופשת הקיץ. הייתי הצעירה ביותר מבין בני הדודים, ובעיקר רצתי אחריהם רוב הזמן. כשלבסוף אושרה בקשתנו, בפברואר 1962, ארזנו את מעט החפצים שהורשנו לקחת איתנו, ויצאנו למסע הארוך.

אסור היה לנו לקחת תמונות או חפצים אישיים מעבר לביגוד, שמיכות וכלי בישול. הכל נארז ב"ליפט" קטן מעץ והועמס על האנייה. אנחנו יצאנו מבוקרשט ברכבת לבודפשט, משם לוינה, משם לנאפולי (איטליה), ועלינו על האנייה שהביאה אותנו לישראל. בלילה גשום וקר ירדנו מהאנייה בנמל חיפה. נהרנו כעדר לעבר האנגר פתוח, במרכזו ניצב שולחן קטן ומאחוריו ישב פקיד חסר סבלנות וזעוף.

מה שהצלחתי לקלוט זה את המתח הגדול של אימא שלי, בזמן שנעמדה מול הפקיד. מי שמגיע ממדינה קומוניסטית, נושא אתו פחד גדול מפקידי ממשל. מפני כל מי שנושא משרה ממשלתית, או מייצג מוסד ממשלתי כלשהו. אם נוסיף לחרדה הזו, את אי הבנת השפה, הרי שאימי הייתה במצב של פאניקה.

הפקיד החל לירות את השאלה: "איך קוראים לך?" "אירנה" אמרה אימי. "ואיך קוראים לבת שלך?" הוא ירה. "יוליאנה". נשיפת בוז. "יוליאנה זה לא שם יהודי". "איזה עוד שם יש לה?" "יש לה שם באידיש" מלמלה אימא

"ומהו?" שאל הפקיד. ואז שמעתי את אימי אומרת בלחש: "רייזל". מעולם לא ידעתי שיש לי שם באידיש…"רייזל?" אומר הפקיד,"רייזל זה רוזה, ורוזה זה שושנה" הוא קובע. הפקיד רשם בתעודת העולה את שמי החדש: "שושנה קרקעי".

"מי זאת שושנה?" חשבתי. את יוליאנה שירדה מהאניה הכרתי ונראה שנאלצתי לעזוב אותה שם, מבוישת על הרציף הגשום. את שושנה שממשיכה את דרכה למעברה, אני לא מכירה. לא התחברנו אני ושושנה מעולם.

עד היום, ואני כבר בת 64, אני נושאת בקרבי תחושת כעס על המעשה היהיר, חסר הרגישות וההבנה הבסיסיים. זה לא היה רק אותו פקיד. זו הייתה הנורמה. כך היה נהוג. הפשיטו אותי מעצמי ואמרו לי שזה לטובתי ולמען יצירת מדינה יהודית גאה, בלי סממני הגולה.

הגענו באישון לילה למעברת צריפים בבית אליעזר, שליד חדרה. חושך מוחלט, גשם בוץ וקור. איתנו יורדים מהאוטובוס משפחות ממרוקו, שאימא שלי לא חשבה בכלל שהם יהודים. הם לא נראו והתנהגו כמונו ובכלל לא ידענו שישנם יהודים שאינם מיבשת אירופה (כל זה נבע מבורות בשל הבידוד הקומוניסטי).הורידו אותנו באמצע שומקום, לצריף חשוך וקר. ציידו אותנו בשולחן קטן עם שני כסאות (לשלושה אנשים), שלוש מיטות ברזל עם מזרוני קש, פתיליה, עששית נפט, סיר אלומיניום,שלוש צלחות, שלוש ספלים, סכו"ם לשלושה אנשים – ושיהיה לכם בהצלחה.

כך התחילה תקופה חדשה, ללא שפה, ללא פרנסה, ללא עזרה מהמוסדות. נעזרנו בעיקר בשכנינו העולים הוותיקים, אשר הגיעו מספר חודשים לפנינו. הילדה "יוליאנה" הייתה שובבה, צחקנית, דעתנית ומלאת בטחון עצמי. הילדה "שושנה" הייתה מופנמת, הססנית, וחסרת בטחון.על כתפיה הצנומות, עכשיו גם הונחה אחריות כבדה.

אימא שלי לא קלטה את השפה העברית (בעצם עד סוף חייה) ואחי גבי נקלט באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל. גם כשחזר לאחר כחצי שנה למעברה, הוא עבד מחוץ לבית והיה מגיע רק בסופי שבוע. אני נותרתי המקשרת היחידה בין אימי לעולם החדש, על כל המשתמע מכך. הלכתי איתה לעבודה, לרופא, לבנק, לכל מוסד רשמי, לקניות, להכל. בבת אחת הפכתי למבוגרת. את הילדה יוליאנה הותרתי הרחק מאחור.

היום המציאות היא שונה ביחס לעולים ואני מברכת על כך. אני מקווה שהבנו שעל מנת להצמיח עתיד חדש, אסור למחוק או לזלזל בעבר.

ולסיכום:

לכל איש יש שם, שנתנו לו הוריו

והוא ארוג בנימי נפשו, בנוף ילדותו

ואין לאיש הזכות לקחתו או לשנותו

רק לו עצמו.

הזוית האישית

זוהר: למדתי להכיר חלק גדול מעברה של סבתא.