מאגר סיפורי מורשת

רוני פרדו -פיקס

קוראים לי רוני, נולדתי ביפו בבית חולים דג'ני שאחר כך נקרא צהלון, בתאריך: 18.1.1951. בת בכורה להוריי בקי וויקטור פרדו.                                                                                                                                                                                     אני והוריי

הוריי עלו ממצרים בשנת 1949. כשנולדתי הוריי התלבטו איך לקרוא לי, בתקופתי היה נהוג לקרוא על שם הסבתא. 2 הסבתות שלי היו בחיים ועדיין גרו במצרים. לסבתי מצד אבא קראו רשל והיא הייתה ממוצא אשכנזי, על פי מנהגי אשכנז לא נהוג לקרוא על שם אדם בעודו בחיים. יחד עם זאת מקובל היה לתת כבוד ולקרוא קודם כל על שם הסבתא מצד האב. לסבתי מצד אמא קראו רוז, היא הייתה ממוצא ספרדי, ועל פי מנהגי ספרד נהוג היה לתת כבוד ולקרוא על שם אדם בעודו בחיים. להוריי הייתה בעיה: לתת כבוד לסבתא האשכנזייה אבל היא בחיים או לתת כבוד לסבתא הספרדייה ואז אולי הסבתא השנייה תיעלב. למזלם האות הראשונה של שתיי הסבתות היא ר', הוריי מצאו דרך פשרה וחיפשו במילון שמות שמתחילים באות ר'. מצא חן בעיניהם השם רוזני אבל ברגע האחרון הם החליטו להוריד את האות ז' וזכיתי בשם רוני וזאת בלי שהוריי ידעו שזהו בעצם שם עברי.

ככל שגדלתי התברר שזהו אומנם שם עברי אבל זהו שם של בנים ואילו רונית היה השם המקביל לבנות, ולכן כשנשאלתי לשמי אמרתי רונית ועל השינוי הזה הוריי כמעט נענשו: בתקופתי נהוג היה לשלם אגרת חינוך, עד כיתה ג' אימי נהגה להגיע למזכירות ולשלם על שם רוני. בכיתה ג' התבקשתי ללכת לבד למזכירות ולשלם וחתמתי בתמימות רונית פרדו. כתוצאה מכך ברישומי משרד החינוך נראה כאילו הילדה רוני פרדו הפסיקה ללמוד בכיתה ג', דבר שהיה אסור על פי חוק חינוך חובה. קצין ביקור סדיר התייצב אצל הוריי לדרוש את החזרתי המיידית לבית הספר. כמובן שמהר מאוד התבררה הטעות ומאז חתמתי בכל מקום רוני(ת) פרדו. וכך היה עד שהתגייסתי, אפילו אחי הצעיר נהג לקרוא לי רונית.

אני כשעליתי לכיתה א'

בצבא ניסיתי לשמור על השם רונית אבל הקצינה שפיקדה עליי התעקשה לקרוא לי בשמי הרשמי רוני. וכך כל מי שמכיר אותי מהצבא והלאה קורא לי רוני, והשם רונית נעלם מקורות חיי, מה גם שחייתי תקופה בחו"ל ושם השם רוני היה יותר מקובל, הוריי תמיד המשיכו לקרוא לי רוני וגם אחי למד לקרוא לי רוני.

כדי לסכם את גלגולו של השם יש פסוק בתנ"ך "רוני ושימחי בת ציון…" ואכן אני משתדלת לחיות לפי הפסוק ולשמוח.

מוצא הוריי ממגורשי ספרד, משפחתו של אבי נדדה דרך איטליה, קרואטיה, טורקיה, טבריה וירושלים ביניהם היו רבנים מפורסמים, סבא רבה של אבי, הרב משה פרדו, נשלח מירושלים לצפון אפריקה והיה רבה הראשי של אלכסנדריה.

פורים בגיל 3

נולדתי עם בעיית בירכיים ןלכן לא יכולתי לעמוד או ללכת. מגיל שנה עד שנתיים בערך היו רגלי מגובסות והיה לי סד ברזל בין הרגליים כדי לסדר את הבעיה בבירכיים (זה היה טיפול ניסיוני בשעתו במקום ניתוח כפי שהיה נהוג אז). לאחר שסוף סוף  התחלתי ללכת הייתה בארץ מגפת פוליו וחליתי. לשמחתי החלמתי מהר וחזרתי להלך, אימי כל כך שמחה שהכל מאחורי, היא החליטה לתפור לי תחפושת של בלרינה בפורים הראשון להחלמתי, כדי לאחל לי שאמשיך לרקוד כל חיי, ואכן אני מאוד אוהבת וניהנת לרקוד בכל הזדמנות…

התחפושת שאימי תפרה לי הייתה בתקופת הצנע שהייתה בארץ והיה מחסור בבדים, אוכל וכו'. אני לא יודעת מהיכן אימי השיגה את הבד לתחפושת, אך זו באמת הייתה תחפושת לתפארת.

אני עם התחפושת בגיל 3

זיכרונות ילדותי

את שלושת שנותיי הראשונות העברתי בפג'ה (ליד פתח תקווה) ואז עברנו לתל אביב בתחילה גרנו ליד גן החיות ולמדתי בכיתה א' בבית ספר אלחריזי, מאחר וזו הייתה תקופה של עלייה גדולה למדנו במשמרות ואני למדתי במשמרת אחר הצהריים. בהמשך עברנו לגור ברחוב אבן גבירול, גרנו בקומת קרקע, בדירת שני חדרים ומבואה, "אם יש מקום בלב יש מקום לכולם", אני זוכרת את הרחוב כשהוא עוד היה כולו חולות היינו משחקים בחול ובונים איגלו מלבנים ששימשו לבניית בתים ברחוב. היינו מגרדים עלים ופרחים כדי לקבל "קמח ירוק וורוד". השכונה הייתה קטנה וכולם היו חברים, אני זוכרת שלילד אחד היו אופניים והוא היה מקצה לכל אחד מהחברים 5 דקות רכיבה, היינו חולקים הכל. היינו משחקים משחקים פשוטים בדרך כלל בחוץ בשכונה (7 אבנים, ארץ עיר, קלאס, קפיצה על חבל, גומי, ים-יבשה…). כיתות ב' עד ה' למדתי בבית ספר יהודה המכבי, ואז שוב היה גל עלייה ובנו בית ספר חדש והעבירו אותי לבית ספר ארנון, שם למדתי כיתות ו' עד ח'.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           משמרות זה"ב, סבתא רונית והנכדה מאי. אז והיום

בהיותי כבר ילדה "גדולה" קיבלתי דמי כיס, אבל הם היו מצומצמים, נהגנו לעצור בדרך חזרה מבית הספר בקיוסק, ולקנות כוס סודה חמישה ימים בשבוע וביום שישי פינקתי את עצמי בכוס גזוז חמוץ-מתוק. אני זוכרת שאחר הצהריים היו עוברים רוכלים עם עגלה וסוס ומכריזים "תירס חם, תירס חם, קיינס, אבטיח על הסכין". אני גם זוכרת שהחלבן היה מגיע לחלק חלק בבקבוקי זכוכית, שהיינו מחזירים ביום למחרת. היו מחלקי קרח למקררים, נפט לתנורי חימום.

בסך הכל יש לי זיכרונות ילדות טובים, היינו מאוד מגובשים גם עם חברים וגם עם משפחה, שמחנו בחלקנו, חיינו חיי צניעות ועזרנו אחד לשני. היינו ילדים שגדלנו בחוץ בחצר עם כל ילדי השכונה. יכולה לומר שגדלתי והתפתחתי יחד עם המדינה.

הזוית האישית

מאי: מאוד נהנתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. לדעתי זו חוויה כיפית, מלמדת, חשובה ונכונה. למדתי המון על העבר ועל משפחתי בדרך כיפית ולא משעממת. אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית זו.

רוני: ניסיתי להמחיש ולשתף דרך התמונות רגעים משמעותיים וקסומים מילדותי, נהניתי מהחוויה ובעיקר מהאפשרות לבלות זמן איכות עם נכדתי ולשמוע גם חוויות ילדות שלה ולהשוות בין התקופות. נזכרתי בדברים שלא זכרתי לאורך שנים, הרגשתי שהחזירו אותי לילדות וזו חוויה אדירה להרגיש שוב צעירה.