מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גלגולו של ילד עולה חדש בישראל

אני עם סבא
סבא בצעירותו
תחנות חיי

בס"ד                                                                                  

 ילדות בחו"ל

ילדותי החלה בשנת 1947, בעיר ד'רז'וניוב במרחב שלזיה שבפולין. לפני מלחמת העולם השנייה העיר הייתה שייכת לגרמניה ושמה היה רייכנבאך. הגרמנים הקימו שם מחנות עבודה ומחנות ריכוז. לאחר המלחמה העיר פונתה מתושביה הגרמניים הנאצים והועברה לפולין, כדי ליישב שם את הפליטים היהודים שברחו מפולין ולא היה להם לאן לשוב. בעיר זו התאחדה שארית המשפחה של אמי סבא וסבתא שלי, אחות של אמי , ושני אחים. שני אחים אחרים עם משפחותיהם נרצחו בשואה. אבי ברח מהבית כשהגיעו הגרמנים לעיירה והתגייס לצבא הרוסי. הוא לחם כשש שנים בקרבות נגד הגרמנים, כולל קרב סטלינגרד. כל משפחתו הושמדה בשואה מלבד אחותו שברחה לארגנטינה לפני המלחמה. הורי נישאו בד'רזוניוב. מי שערך להם חופה וקידושין היה הרב שפירא, שהיה הרב הראשי של צבא פולין שלחם לצד הרוסים. את ילדותי העברתי עם בת דודתי, שיחקנו ובכינו יחד, ובתקופת החורף שהייתה מושלגת, לקחו אותנו במזחלות לטייל וזרקנו כדורי שלג.

ילדות בישראל

מעברה: יצאנו מעיר הנמל גדנסק בפולין, באונייה "ארצה". לאחר מסע של מספר שבועות הגענו לחיפה, לשער העלייה. שם שיכנו אותנו באוהל עם מיטות ושמיכות. לא דיברנו עברית ונראה לי שגם שאר העולים לא ידעו את שפת העברית, התקשורת הייתה בעיקר עם הידיים. משם העבירו את משפחתנו למעברה – מעברת מחנה ישראל , ליד נתב"ג. המעברה הייתה בעבר בסיס של טייסים בריטים שגרו בביתנים, כל ביתן היה מחולק לארבעה חדרים וכל משפחה קיבלה חדר. בכל חדר היו מיטות  סוכנות ושמיכות. בחדר לא היה מים, חשמל, שירותים או מטבח. מים הביאו בדליים. במקום חשמל היו עששיות נפט והשירותים היו במרחק מהביתן, כמו בבסיס צבאי. הוריי רשמו אותי לגן ושם למדתי את השפה העברית. ביליתי בגן כשנתיים וחצי. היו לי גננות נחמדות שעד היום אני זוכר את שמן, רחל ולאה. בכיתת הגן היו ילדים מכל התפוצות. בהתחלה שיחקנו בלי לדעת לדבר האחד עם השני. בגן קיבלנו ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים.

עם סיום הגן עברתי ללמוד בבית הספר היסודי, גם במעברה. יחסית לבית הספר החילוני, בית הספר הדתי היה קטן והוא היה בנוי מצריפים. למדנו בעיקר קרוא וכתוב, שיעורי תורה וחשבון בסיסי. היו הרבה שיעורי חקלאות. כשהיינו בכיתות ד' -ה' לקחו אותנו לקטיף בוטנים, והכסף נתרם לקרן המגן לטובת ביטחון המדינה. כל ילדי השכנים, יצרנו חבורות, ולאחר הלימודים שיחקנו יחד וטיילנו בשדות שמחוץ למעברה. אליק (ילד ניצול שואה), לימד אותנו שדאות וכיצד להסתתר בשטח. נהנינו מהחופש שהיה לנו.

 בני ברק

הגענו לבני ברק לפני מבצע סיני, לאזור שנקרא שיכון ו'. שם היה לנו חדר וחצי, מטבחון, מקלחת ושירותים יחד. עבורינו זה היה ממש חלום לעומת המעברה. בדירה הקטנה חיינו יחד שמונה נפשות: סבא, סבתא, דוד ודודה לא נשואים, הוריי, אחי הקטן שנולד במעברה ואני. הוריי רשמו אותי לבית הספר היסודי "מעלות" שהיה במרכז העיר בני ברק. כדי להגיע לבית הספר, הייתי צריך לנסוע באוטובוס. הייתי מקבל מהוריי כל יום כסף לכרטיס לאוטובוס. פעמים רבות הייתי הולך ברגל מבית הספר כדי לחסוך את הכסף, כדי שאוכל לקנות קרטיב או גזוז. בכיתה הייתי בהתחלה תלמיד יוצא דופן, כי הייתי עולה חדש שבא ממעברה, ושפת העברית שלי לא הייתה מושלמת. הייתי צריך להשלים דברים רבים שלא לימדו במעברה, כמו כתב רש"י, חומר בחשבון וכו'. לאחר זמן השתלבתי בחברה של הכיתה, והחברים הזמינו אותי לבוא לבני -עקיבא. הבעיה הייתה שבשבתות הייתי צריך ללכת ברגל משיכון ו' לסניף בני-עקיבא שהיה במרכז העיר, וזה לקח  הרבה זמן. הייתי מאוד גאה ללכת עם העניבה והחולצה הלבנה לסניף, מאחר והרגשתי שאני חלק מקבוצה של חברים. השתתפתי גם בנבחרת הכדורסל של בית הספר.

עם סיום לימודי בבית הספר מעלות – שם סיימתי את כיתה ח' – החלוקה אז של בית הספר הייתה א' – ח' בית ספר יסודי, ט' – י"ב היה תיכון. נרשמתי ללימודי התיכון לישיבת בני-עקיבא רעננה. בישיבה היו תלמידים מכל הארץ, ויום הלימודים היה ארוך ומעייף מאוד. בבוקר המדריך היה מעיר אותנו  בשש, היינו צריכים לסדר את החדרים ולהגיע לתפילה בשבע.

הכשרה וצבא

עם סיום הלימודים בישיבה התיכונית, התגייסתי לצבא במסגרת הנח"ל, גרעין אורים של בני-עקיבא, שהשלים את קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן. לפני שיצאנו לטירונות היינו בהכשרה, חצי שנה בקיבוץ. כל אחד עבד בענף אחר. אני עבדתי בדיג.

עם סיום ההכשרה, כל חברי הגרעין הקרביים, יצאנו לטירונות של כארבעה חודשים. עם סיום הטירונות, חזרנו לחצי שנה לקיבוץ וחלק מחברי הגרעין יצאו לקורסים של הצבא. אני יצאתי לקורס חובשים וגם לקורס נהיגה וסיור. בסיום הקורסים חזרתי לקיבוץ. בקיבוץ, במסגרת הצבאית של מחלקת הנח"ל, שילבנו בין עבודה בקיבוץ לאימונים ופעילות צבאית. עם סיום התקופה בקיבוץ, עלינו להיאחזות הנח"ל בגלבוע, שם הייתי החובש. גם בהיאחזות שילבנו בין חקלאות לפעילות צבאית. בהיאחזות היה לנו עדר כבשים, סוסים ומטעים. עשינו סיורי גבול ותצפיות על שטח ירדן, בעיקר לכיוון ג'נין. בנות הגרעין הפעילו את המטבח ותיחזקו את המקום. לי כחובש אסור היה לעזוב את ההיאחזות, כי הייתי כל הזמן בכוננות. לאחר חצי שנה בהיאחזות, יצאנו לאימונים בנח"ל המוצנח, והשתתפנו במבצע סמוע. סיימנו את האימונים, ומאחר והיה חסר חובש בפלוגת נח"ל שהייתה אמורה לעלות להר הצופים, צירפו  אותי אליהם.

הר הצופים היה מובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן. על ההר הייתה האוניברסיטה העברית שהוקמה בשנת 1925. אחרי מלחמת השחרור, שטח הר הצופים נשאר בשטח הירדני. בהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949 בין ישראל למדינות ערב, הוחלט שהר הצופים כולו ישאר בידי ישראל. על פי ההסכם, היה מותר שיהיו על ההר אנשי תחזוקה – אזרחיים ושוטרים, סה"כ 120 ישראלים. כדי לשמור ולהגן על ההר, הצבא כל חודש העלה להר פלוגה של חיילים קרביים, מחופשים לשוטרים. לפני העלייה להר היינו במחנה שנלר בירושלים, שם עברו אימון קצר להיות שוטרים. עלינו על שריוניות מתקופת מלחמת השחרור, ובמעבר מנדלבאום נבדקנו ע"י לגיונרים ירדנים ואנשי האו"ם והמשכנו לכיוון הר הצופים. בהר חולקנו למוצבים ואני הייתי מפקד מוצב שער שהיה בתוך בית הקברות האנגלי. הייתי על ההר בראש השנה ויום כיפור. הובאו חזנים כדי לשמש שליחי ציבור. התפללנו בקבוצות, כי אי אפשר היה לעזוב את המוצבים. מחדר התפילה ראינו את הר הבית. לא חשבתי שלאחר כמה חודשים תפרוץ מלחמת ששת הימים, והר הבית יהיה בידינו.

לאחר שירדתי מהר הצופים, חזרתי לקיבוץ. חלק מחברי הגרעין נשארו בקיבוץ. רציתי להישאר, אבל בגלל סיבות אישיות נאלצתי לוותר על הרעיון. השתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד בישיבת מרכז הרב. כשלושה חודשים לאחר מכן, גוייסתי עם חטיבת המילואים של הצנחנים למלחמת ששת הימים. נלחמתי באזור הר הצופים. חברים טובים נהרגו ונפצעו. חברי הטוב אורי לייבוביץ שהיה איתי בטירונות הנח"ל ובקורס חובשים, נהרג בגבעת התחמושת.

אחר כך למדתי לימודי אסלם ותולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. התחתנתי, נסענו בשליחות של ההסתדרות הציונית לדרום אפריקה כשליחי נוער וסטודנטים. חזרנו לארץ ועבדתי מספר שנים כמחנך בתיכון י"ג, בשכונת התקווה בתל אביב. המשכתי לעבוד בהוראה כמנהל התיכון בישיבה התיכונית בקרית הרצוג בבני ברק. בתקופה זו פרצה מלחמת שלום הגליל (של"ג) 1982. הגדוד שלנו גוייס ל 60 יום, ותוך כדי לחימה הגענו עד לביירות בלבנון.

משם יצאתי עם המשפחה לשליחות באורוגוואי, במונטבידאו, שם הייתי המנהל הכללי של בית הספר היהודי "יבנה", במשך שלוש שנים. בתחילת השליחות נסענו לבואנוס איירס בארגנטינה, לראות את אחות אבי ובני דודים שלי, אותם לא ראיתי מעולם. דודתי היתה האחות הבכורה של אבי. היא התחתנה עם האחיין של הרב מאיר שפירא- ראש ישיבת חכמי לובלין. הם עזבו את פולין בשנת 1933, כי השלטון הפולני רדף את הקומוניסטים, והם חששו לחייהם. למזלנו יכולנו לדבר איתם ביידיש שידענו מהבית, ומעט הספרדית שכבר למדנו. עם סיום השליחות חזרנו לארץ והמשכתי לעבוד בתפקידי ניהול, הדרכה והוראה, עד ליציאתי לגימלאות.

ועכשיו אני "עובד" אצל הנכדים.

לחצו על הקישור: באלבום הדיגיטלי המצורף תוכלו להתרשם ממסמכים ותמונות מיוחדות!

הזוית האישית

שלמה: היה לי מאוד כיף לראיין את סבא, היה מדהים.

סבא: איך אומרים בעברית של היום? היה אחלה.. נהניתי מאוד לראות את ההתענינות של שלמה באירועי העבר בכלל ובהיסטוריה המשפחתית בפרט. כמו כן, היה מרתק לראות את המיומנות של שלמה בהפעלת המחשב ובתכניו. ובעיקר לראות את הקשר הבין דורי שהתחזק תוך כדי הלימוד והעבודה יחד.

מילון

מעברה
ישוב קליטה . היו יישובים זמניים אשר קמו במדינת ישראל בשנות ה -50 כדי לקלוט את העולים החדשים שהגיעו. המעברות הוקמו ליד יישובים ותיקים או ביישובים שננטשו מיושבהם הערביים ובמחות צבא בריטים שנינטשו. העולים קיבלו עזרה מהסוכנות היהודית וחיפשו עבודה בערים.

האחזות בנח"ל
ישוב שהוקם על הגבול כדי לשמור על ביטחון המקום והסביבה והיה מיושב על ידי חיילי נחל שעסקו בבטחון וחקלאות . בתקווה שלעתיד לבוא המקום יהפוך לישוב אזרחי.

הכשרה
מאחר ורוב חברי הנח"ל היו עירוניים , ולא הכירו את העבודות החקלאיות . הם היו חצי שנה בקיבוץ לפני הגיוס , ועבדו בכל מקומת העבודה בקיבוץ כמו- רפת ,לול, דייג, פלחה , מטעים וכו'.

הסכמי שביתת הנשק
לאחר מלחמת השיחרור ב - 1949 , חתמו מדינות ערב הגובלות בישראל על הסכם הפסכת הלחימה וגם החליטו על גבולות המדינה . האו"ם [ האומות המאוחדות] היה אחריאי על שמירת ההסכמים.

מבצע סמוע
כחלק מהמאבק נגד הפידאיון [כך נקראו המחבלים ] , יצאו חיילים לכפר סמוע בירדן , כדי לפגוע במפקדת המחבלים , ובמחבלים שיצאו מהכפר סמוע , ולשבש את הפעילות שלהם .

מעבר מנדלבאום
מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן . המעבר נמצע בירושלים , משם יצאו השירות של המשוריינים מישראל להר הצופים , שהיה מובלעת , שטח ישראלי בטוח שטח ערבי ירדני . לפי הסכמי שביתת הנשק , רק שוטרים יכלו לעלות להר הצופים.

ליגיונר
חייל ירדני.

ציטוטים

”לעולם אסור להתייאש ולמרות הקשיים צריך לעשות מאמץ ולהתגבר“

הקשר הרב דורי