מאגר סיפורי מורשת

שמי איתן שמיר אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי בתכנית והחלטנו להביא את סיפורה המופלא של זלדה, אחות של סבתא רבתא פנינה שמיר.

רקע לסיפור – העיירה דרושקופול (ויקיפדיה)

דרושקופול (בפולנית: Drużkopol) הייתה עיירה יהודית במחוז ווהלין שבמערב אוקראינה, כ-10 ק"מ דרומית להורוכוב, אשר חרבה בשואה…עד סוף המאה ה-18 הייתה דרושקופול יישוב יהודי קטן. בחלוקת פולין בשנת 1793 נכללה העיירה בשטח רוסיה, בסמיכות לגבול גליציה האוסטרית. מהמאה ה-19 התבססו בעיירה חסידות אלעסק וחסידות טריסק…

מראשית המאה ה-20 נוסדו בעיירה מוסדות תרבות יהודיים, ומשנות העשרים פעל בה בית ספר עברי. בין מלחמות העולם פעלו בעיירה מפלגות המזרחי, הרוויזיוניסטים ואגודת ישראל, ותנועות הנוער החלוץ, החלוץ הצעיר ובית"ר. בשנת 1921 נמנו בעיירה קרוב ל-800 יהודים וכ-300 אוקראינים ופולנים.

ב-22 ביוני 1941 נכנסו לעיירה הגרמנים, ועם הגיעם, הוציאו להורג 5 יהודים באשמת קומוניזם. ב-10 ביולי מונה בעיירה יודנרט, ויהודי המקום צוו לענוד אות מזהה, ונלקחו לעבודות כפייה. בתחילת אוקטובר 1941 גורשו כ-900 יהודי העיירה לגטו שהוקם בהורוכוב הסמוכה, שם שוכנו בתנאי צפיפות קשים (כ-20 איש בחדר), וסבלו מרעב. ב-8 בספטמבר 1942 שולחו כולם להשמדה.

יומנה של "זלדה"

זלדה היא אחות סבתא רבתא פנינה שמיר, הייתה מורה לעברית בוורשה, היא ניסתה לעלות לארץ ישראל ויצאה לדרך הנדודים, תחילה ברכבת מפולין לרומניה. ברומניה, בעיר הנמל קוסטנצה, הנאצים תפסו אותה והחזירו אותה למחנה השמדה ושם נרצחה. היא הספיקה עוד בחייה לפני מותה לשלוח את המזוודה שלה לארץ ישראל. במזוודה נותר היומן שכתבה בעברית רהוטה:

המכתב כלשונו שכתבה זלדה לבוני 

"שמחתי על מכתבך, שכן זכיתי לאותות עידוד רבים מהארץ, ואף לא פעם כירסמני הייאוש מששואלת הייתי את עצמי, מתי אעלה לארץ-ישראל? ובאם לא יסגרו את העלייה? אחרי מה שמתרחש בעולם. ופעמים רבות לא הייתה לי ברירה אלא להאמין בכך שלא נפגש כבר…

דרושקופול נתרוקנה מתוכנה, הנוער עוזב. הן תבין בוני יש בחיים פסגות של אושר ותהומות של מכאוב, שניהם שואפים לביטוי. אימא כותבת לי לחזור הביתה ! הביתה …. וכי יש עוד בית? ובאם יש, לכמה זמן?

וכי לשם מה משקיעה אני את תמצית נשמתי בלימוד ההוראה, אם לא לשם הוספת אותה תמצית נשמה לנשמות אחרים. תבין שעשינו כולנו עוול שעזבנו ככה את הבית. ירשנו כולנו את התכונות של ההורים. תמיד סימלה לנו אמא את הרגש, ואבא את ההיגיון…

קשה היה לי, אשר לא יצאתי אף פעם את הבית, ללכת למקום זר, רחוק מכם, אתה אשר היית כל כך הרבה זמן ובמרחק כה רב מהבית, חברה אחרת ומסורת אחרת – ודאי אינך חש עוד בצאתך ממנו אותו קרע צורב בלב שהיה לי ביציאתי.

כאשר עצוב האדם, הכל סביבו עצוב, אפור ונובל. העצים משלחים מעליהם את העלים, השמש האדומה כדם, השמים – צבעם כמעט שחור, כמו ים שהוא סוער. לעומת זאת, כאשר האדם הוא שמח, הכל סביבו בהיר ועליז העצים רעננים, פרחים צוהלים מציצים מכל צד, השמים תכולים כמו ים כשהוא שקט והשמש אדומה – אבל לא כדם, אלא כשושנה גדולה. יש לי פה בקיבוץ רגעי אושר אשר משכיחים את הצער והגעגועים…

על העיירה: פה בקיבוץ חברים מכל רחבי פולין. נדמה לי שדרושקופול עיירה קטנה ביותר, אבל דרושקופול הקטנה הזאת השאירה בלב כל אחד זיכרונות רבים ורשמים עמוקים. קטנה הייתה, אולם עשירה בנוער, תוסס וער, שוב מנינו ובנינו התרכז בתנועות החלוציות, למרות המכשולים שהושמו על דרכם על ידי ההורים.

רצונו של הנוער היה להשתחרר מהמסורות הכבולה, להרבות דעת ושאיפתו לדרך חדשה, לחיים חדשים, פרצו כל סכר והרבו את שורות התנועות – החלוץ והחלוץ הצעיר, בית"ר והמזרחי. והמועדונים הומים שירת נוער עליזה, שירי הארץ, והדהד מתפיפות רגלים בריקוד ה"הורה"….

קשים היו הצעדים הראשונים שצעדנו לקראת החיים החדשים בקיבוצי ההכשרה, לשם נשלחו הרבה  מדרושקופול. ולאיזה מסירות לדרכנו החדשה ואהבה לתנועה היינו צריכים כדי לעמוד בכל אלה. עבודה מפרכת, צפיפות ולפעמים רעב….

זלדה שרגיל.

זלדה לא זכתה לעלות לישראל, אך המשפחה שלנו חיה וקיימת ומתרחבת ואנו זוכרים את זלדה ז"ל.

משפחת שמיר המורחבת בכפר חסידים

הזוית האישית

איתן שמיר: מתוך הסיפור עבודת התיעוד הכרתי את זלדה למרות שאף פעם לא ראיתי אותה וגם לא כל כך שמעתי עליה.