מאגר סיפורי מורשת

הניה ושמעון התחתנו בשנת 1885 ונולדו להם חמישה ילדים.

שלוש בנות ושני בנים. שמעון שימש כרב והניה הייתה עקרת בית. לאחר כמה שנים הייתה מחלה הנקראת

"כולרה". שמעון נפטר וגם אחד הבנים. נשארו בחיים לייב, לאה, אניתה, וברטה.  

לאה התחתנה עם אברהם בעיירה פשקביץ  בבסרביה. נולדו להם שני ילדים: הבכורה ברטה ואחריה מיכאל.

היהודים באותה תקופה בכל יבשת אירופה הרגישו מאוימים בגלל התרחשויות.אברהם ואשתו לאה דנו במצב

והחליטו שהדבר הנחוץ ביותר הוא לעזוב את יבשת אירופה ולחפש מקום בטוח יותר ביבשת אמריקה. באמריקה,

כך הם סברו, לא תהיה אנטישמיות  ויהיו מקורות פרנסה טובים יותר. הם רצו לעבור לפרו. לסבא היה  שם אח

בשם עזריאל. לא היו להם ויזות לפרו, ולכן הם החליטו לעבור לקולומביה.

 

כשמיכאל וברטה היו תינוקות האבא, אברהם הפליג לקולומביה לבדוק אם אפשרי להתגורר שם. הוא נסע יחד

עם אח של אשתו לאה. לאחר כשנה הוא הודיע ללאה שאפשר לעזוב את בסרביה ולעבור לקולומביה. לאה הפליגה

עם אמה, הנייה וילדיה ברטה ומיכאל . ההפלגה באנייה הייתה עם גרמנים רבים שהתלוננו על יהודים שנוסעים

איתם באנייה.

 

רב החובל ביקש מהיהודים לא להסתובב הרבה על הסיפון ולא להתבלט כלל. ברטה, בתה של לאה, זוכרת

ששיחקה עם אחיה על הסיפון ושרה שירים ברוסית, עד שהקברניט הופיע. המשפחה לקחה מעט מאוד חפצים שלקחו מבסרביה: בגדים, כרים, שמיכות, פמוטים ספרי תפילה ומכונת תפירה. המשפחה הגיעה לקולומביה בשנת

1935. הם גרו בעיר פלמירה. שם נולדו ללאה ואברהם בן נוסף: ושמו שמעון אחריו נולד מוריס (סבי) ולבסוף

יצחק.ברטה ומיכאל למדו בבית ספר של נזירות. זו הייתה המשפחה היהודית היחידה בעיר.

 

אחרי שנתיים של מגורים בקולומביה , פתחו לאה ואברהם עסק למכירת בגדים. בנוסף הם קנו משק ובו גידלו

קני סוכר. המצב הכלכלי של המשפחה לא היה טוב ולכן הוחלט לעלות לארץ. סבא אברהם הגיע לארץ לבדו בשנת

1949 ושנה לאחר מכן עלתה כל המשפחה כולל סבתא הניה.

 

בישראל סבא אברהם רצה להיות חקלאי. הסוכנות שלחה אותו לכפר ערבי נטוש ליד פתח תקווה "מוזיירה" לימים

קראו למושב מזור. ממזור עברה המשפחה למושב בית יוסף. בבית יוסף היה חשמל, והיו מים זורמים, שלא היה

קודם. הסוכנות סיפקה למשפחה גם פרה, סוס, לול קטן ושטח אדמה לעיבוד חקלאי. שמעון מוריס ויצחק למדו בבית

ספר שהיה בו רק כיתה אחת.

 

בתקופת הצנע בארץ, בשנות החמישים, למשפחה לא היה כל כך מחסור כיוון שהיה להם לול פרה וסוס. מבחינה

ביטחונית היו חדירות של פדאיונים מגבול ירדן כמעט בכל יום. המבוגרים עבדו קשה, לעומת זאת לילדים היו יחסית

חיים טובים ומהנים.

 

בשנת 1953 המשפחה עברה לנשר. העיסוק היה ניהול בית קולנוע. עם הזמן נסגר הקולנוע והמשפחה עברה

לתל אביב. סבא אברהם קנה בית קפה ומוריס בנו התחיל לעבוד כנער. בתל אביב הם נשארו עד שלאה

נפטרה. סבא מוריס למד בבית ספר לדפוס בת"א. כשסיים התגייס לצבא ושירת בבית הדפוס הצבאי.

 

הוא הכיר את סבתי אסתר לבית פינגרהוט ממושב אודים. אחרי השחרור מהצבא סבי וסבתי התחתנו. אחרי

החתונה סבי וסבתי עברו לגור בפתח תקווה סבי היה מנהל בכיר במפעל לקופסאות פח. סבתי הייתה עקרת

בית. נולדו להם שלושה ילדים: בשנת 1965 נולד גיל (דודי), בשנת 1969 נולד רמי (אבי) ובשנת 1971 נולד איתן

(דודי). בשנת 1978 החליטו לעבור למושב אודים כדי שיהיה יותר נעים לילדים. באודים סבי המשיך לעבוד במפעל

לקופסאות פח וסבתי התחילה לעבוד בבית ספר לחינוך מיוחד כמורה לאמנות.

 

הילדים גדלו, סבי יצא לפנסיה וסבתי עדיין עובדת בבית ספר, ובנוסף מפסלת פסלי בטון ועושה תחרת סלילים.

גיל התחתן עם סמדר מבית משפחת רוטהולץ ולהם ונולדו שלוש בנות: רותם נטע ועדי. רמי התחתן עם מרב

מבית משפחת כהן ונולדו להם ארבעה ילדים: עדו, אופיר, רעות ונגה. איתן התחתן עם ורד מבית משפחת

רחמים ונולדו להם שלושה בנים: יובל, עומר ואיתי. כולם גרים בכיף באודים!!!

 

אני למדתי שם של מקום שמאוד אהבתי. למקום קוראים פשקביץ. ראיתי איך נראים רוב בני משפחתי מצד

סבי כשהיו צעירים, בנוסף שמעתי על קורות חייו של סבי והבנתי את כל הגלגולים שעברו במשפחה.

הכרתי את סבתי היכרות מעמיקה, על תכונותיה, ועל הקשר הטוב שלה עם סבי. למדתי איך הכול התחיל

ביניהם ואיך הקשר ממשיך ביניהם עד היום.

 

למדתי על רעות היפה והחכמה ששולטת היטב במחשב ,למדתי את תולדות משפחת בעלי היקר, למדתי שיש

דוד שנעלם בפרו. הקשר ביני לבין רעותי התהדק והכרתי גם חלק מבית ספרה וגם את ליביה שהדריכה אותנו

בצורה מהנה.