גלגולה של משפחה
מרוסיה ופולניה דרך שוויץ ועד ישראל
היהודים היו מתגלגלים ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת. מסיבות כלכליות, חברתיות ובעיקר בגלל הפרעות נגד היהודים מצד
האוכלוסייה המקומית. זו הסיבה שהביאה גם את סבי וסבתי להתחיל לנדוד. המשפחה מצד
אמי נדדו גם כן בגלל הפרעות במזרח פולין באיזור הנקרא "גליציה" מהעיר
"טרנוב"(מקום מגורייהם), הם עזבו את המקום קצת לפני מלחמת העולם הראשונה.
מאותן הסיבות משפחת אבי עזבו את מערב רוסיה מהעיר "ויטבק" שבמזרח רוסיה
גם כן בגלל הפרעות שעברו היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.
באופן כללי הייתה פה
תנועה של מיליוני יהודים שעזבו את האזורים האלו גם מאותן הנסיבות, ובמקביל
התעוררות התנועה הציונית הובילה לכך שחלקם של היהודים עלו ארצה ואחרים התפזרו בארה"ב
,לאוסטרליה, לדרום אמריקה לצרפת, לאנגליה ועוד… וסביי וסבותיי הגיעו לשוויץ, הם
גרו בעיר "ביל" ואבי בעיר "ברן" (בירת שוויץ).
חתונתם של הוריי בשוויץ
בשוויץ הוריי
התחתנו ועברו לגור בעיר "באזל" ושם נולדתי וגם אחי הגדול צבי. אמי מינקה
ואבי גיאורג עזבו את הדת והושפעו מהרעיון
הציוני והחליטו לעלות ארצה. אבי הקדים בשנה את הגעתנו כדי להכין את הקליטה בארץ
בשנת 1949.
העלייה לישראל
בקיץ 1950 אמי ושני ילדיה ושתי מזוודות והבגדים שעלינו זה היה כל
רכושנו. נסענו מבאזל שבשוויץ לעיר מרסיי שבדרום צרפת, שם היה מחנה מעבר של הסוכנות
היהודית וחיכינו לאונייה שתביאנו ארצה. אנחנו הפלגנו ארצה עם האונייה
"נגבה" (זה מעניין שסבי מיכאל עלה לארץ עם אונייה בשם נגבה ואני הנכד גר
כיום בקיבוץ נגבה)!!!ביחד איתנו על האונייה היו עוד מאות
עולים שרצו רק לעזוב את אירופה בגלל מלחמת העולם ה-2 והשואה.
הגענו לנמל חיפה
והעולים כל-כך התלהבו מלראות את ישראל ארץ אבותינו. לכן כולם נעמדו על צד ימין של
האונייה ועקב משקל האנשים האונייה החלה לנטות על צידה בצורה מסוכנת. משם הגענו
לקיבוץ "מעיין צבי" על הכרמל ולאחר כשנה שנתיים עזבנו את הקיבוץ, ועברנו
למעברה בבת-ים, ומצבנו כמו רוב שוכניי המעברות היה מאוד קשה.
התמזל מזלנו ובערך
בשנת 1952 הצלחנו לעבור לקיבוץ גבעת ברנר. המקום מאוד מצא חן בעיניי אמי והיא
החליטה להישאר במקום לעומת זה אבי לא הסתדר עם החיים בקיבוץ ולכן הוריי התגרשו
והוא עזב את הקיבוץ. המקצוע של אבי היה צורף תכשיטים והמשיך לעסוק במקצוע זה
בת"א, בחצור הגלילית ושוב בת"א עד שהוא החליט לעזוב את הארץ בשנת 1966 עקב
המיתון הכלכלי שהיה בארץ והוא ירד להמבורג גרמניה. שם הוא התגורר עד שנפטר בשנת 2001 בגיל 89.
קיבוץ גבעת ברנר
אמי עבדה בקיבוץ בתחום החינוך עם
הגיל הרך, הייתה לה גישה טבעית לילדים בגיל זה . ביחד עם זאת היה לה כישרון ציורי ועבודות
מלאכת יד, ובשלב מאוחר יותר הייתה מהמקימות של מפעל "בנגלי" לאריגי עץ. בקיבוץ אמי פגשה אדם מאוד נחמד ושמו
בנימין בנש. הם הקימו משפחה חדשה ואז נולדה אחותי אורית והיא נולדה בדיוק ביום ההולדת שלי –
התשיעי.
אני מאוד נהניתי בזמן הילדות בקיבוץ
ושם סיימתי את הבי"ס בגיל 18.ודרך אגב אז הלינה הייתה בבתי ילדים ולא
בבתי ההורים, ההורים היו משכיבים אותנו לישון ב-8 בערב ולפעמים היינו מחכים שכל
ההורים ילכו לבתיהם ואז היינו מתחילים להשתולל ולעשות דברים שילדים אוהבים לעשות. אבל
יש מה שנקרא שומרות לילה שתפקידן היה לעבור בין בתי הילדים ולהשגיח שהכול שקט,
רגוע שילדים לא חולים ועוד…
נח"ל – הקמת מושב "חצבה"
אני התגייסתי לצבא לנח"ל ושם ירדתי לערבה והייתי בין מקימיי מושב "חצבה" היכן שנמצא כיום בית ספר שדה חצבה. כשהשתחררתי מהצבא בשנת 1967 חזרתי
לקיבוץ גבעת ברנר ואז אחרי כשבועיים פרצה מלחמת ששת הימים, אני התגייסתי לסיירת של
חטיבת ירושלים כחייל מילואים והשתתפתי בשחרור של בית-לחם, גוש עציון, חברון וכל
אזור יהודה. כשהשתחררתי נסעתי לקיבוץ אילות לשנת שירות שלישית שהיא
לעזור לקיבוצים קטנים "וחלשים".
מאד אהבתי את המקום הזה: את אילת, את
הים ועוד… ואז החלטתי שאני עובר לקיבוץ אילות כחבר ושם הכרתי אישה בשם אירית
בטאן והקמנו משפחה ונולדו לנו שני ילדים: ניצן בשנת 1972 וסיון בשנת 1974. אני עבדתי שם
בגן ירק בחקלאות ואחר-כך עבדתי כמכונאי וטכנאי של המכבסה, של חדר האוכל.
אהבת טיולי טבע
מבחינת התחביבים שלי מאד אהבתי דברים
הקשורים לטבע כגון: טיולים, צלילה ,פיקניקים, שייט מפרשיות, שייט סירות דייג ובכלל
החלום שלי היה להיות מלח באוניות ומה שקרה שדווקא אחי צבי הפך להיות רב חובל ואני
נשארתי "עכבר יבשה". את האהבה שלי לטבע ולטיולים כבר מגיל קטן חלקתי
והעברתי לילדיי בטיולים, בפיקניקים, בטיולים לחצי האי סיני,כיום נמצא במצרים. והם היום מעבירים את
האהבה הזו לטבע ולטיולים לנכדים.
ספורט
עוד דבר שהעברתי לילדיי זה אהבה לספורט, אני שיחקתי
ככדורגלן בליגה ג' בתור בלם, אחר-כך המשכתי בתור טניסאי ובקיבוץ אילות זה הפך לכל
מה שקשור בים לצלילה, שייט מפרשיות 420 ואותה סירת דייג שהייתה בקיבוץ. במקביל
הייתי גם רץ למרחקים, עברתי לרכיבה על אופניים וגם בהליכות למרחקים במקום ריצות.
מצפה רמון
בקיבוץ נפרדו דרכנו שלי ושל אירית
והקמתי משפחה חדשה שלי ושל רותי מנסור. בשנת 1989
החלטנו לעזוב את קיבוץ אילות ועברנו למצפה רמון עם ארבעת הילדים של רותי וניצן
וסיון שהיו קרובים לסיום שנות הלימוד בבית ספר נשארו בקיבוץ ואחר-כך התגייסו לצבא.
בחרנו במצפה רמון כי לא היה לנו כסף לקנות בית והיה שם בית ספר טוב לילדים ורותי
המשיכה ללמד בבית ספר כמורה ביטבתה והיא גם למדה באוניברסיטה בבאר-שבע ולכן מצפה רמון
התאימה לנו. זו הייתה חוויה מאד נחמדה לגור שם.
מאז שעזבנו את הקיבוץ אני עבדתי ברפא"ל
שזה ראשות פיתוח אמצעי לחימה עד שפרשתי לגמלאות בחודש מאי 2015. העבודה הייתה: מאד
מאתגרת, מאד קשה אבל זה היה שווה ויצא לי כמובן להסתובב הרבה בטבע וזה כמובן
התחביב שלי.בשנת 2008 מכרנו את הבית במצפה רמון
ובחרנו לבנות בית קטן וחמוד במושב קלחים
הממוקם בין בית קמה לנתיבות ושם אני מתגורר עד היום ונהנה מהחיים שם.
זה סיפור משפחתי!!!!
שלושה דורות – משפחת שחור
סבתא רבתא, הוריי ואני – ירדן
ירדן בידיים של סבא וסבתא
תשע"ו
מילון
כרוכית - כרוך סביב עצמוהיא המילה המחליפה את המונח שטרודל אשר בא מתוך תיאור עוגת תפוחים גרמנית שהיא מגולגלת סביב עצמה.
ציטוטים
”למדתי כמה טוב שיש ליהודים מדינה עצמאית“