מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גלגולה של משפחה

סבתא נכד וחברו מצטלמים בחצר בית הספר
סבתא ואמא שלי מצטלמות בחצר בייתם
כיצד ילדי משפחה מגרמניה הפכו לציונים והכינו את עצמם לעליה לארץ

 

שמי שולמית שי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

משפחתנו החלה את גלגולה באירופה בפולין: סבי וסבתי מוצאם בפולין בעירה בשם דוקלה. בגלל הקשיים הכלכליים הגיעה המשפחה לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה לעיר לודויגסהאפן. שם נולדו 8 ילדיה 7 בנים ובת אחת. אבי היה הצעיר בילדים. סבתי, אף שלא ידעה קרוא וכתוב, הייתה אשת-חיל וניהלה את בית המסחר לברזל של המשפחה דודתי זלמה, היא זו שעזרה לה בניהול של המשרד. המשפחה הייתה משפחה מוזיקלית ורובם ניגנו בכלים שונים. זלמה ניגנה הן על פסנתר והן על כינור ואף כתבה מוזיקה ולימדה מוזיקה. בבית המשפחה שררה אהבה רבה ועזרה הדדית. סבי היה איש מאמין ובביתם הגדול היה בית כנסת, שם התכנסו יהודי הסביבה לתפילות ואירועים. המשפחה הייתה משפחה ציונית והילדים היו פעילים בתנועת דרור, שם גם היו בהכשרה מעשית לרכישת מקצוע כדי להכין את עצמם לעליה לארץ.

בשנת 1928 החלה המשפחה בעלייה לארץ. ראשון הבנים הגיע לקיבוץ גבעת ברנר ואליו הצטרפו במשך השנים מרבית בני המשפחה. אבי הגיע לארץ בשנת 1934 לאחר שראה את היטלר ושמע את נאומיו. הוא הוכשר למקצוע הנגרות והגיע במסגרת עליית הנוער אף הוא לקיבוץ גבעת ברנר. הוריו הגיעו אחריו וסבתי הקימה מטבח כשר לזקני הקיבוץ. שם גם הכיר אבי את אמי, כאשר סבתי אחראית להיכרות שלהם. אמי ילידת רומניה, בת למשפחה עם 3 בנות. סבי היה אחראי על כריתת עצים ביערות וסבתי הייתה עקרת בית. אמי אהבה מאוד בעלי חיים והיו לה סוס וכלב שעימם הלכה לכל מקום. אמי עלתה לארץ לאחר שהחלו פרעות ביהודים מצד הרומנים. ביום פלישת הנאצים לרומניה עלתה לארץ על ספינת מעפילים מאוד רעועה – "דריאן 2". לאחר טלטולים רבים הגיעו לארץ בשנת 1941 והועברו על ידי הבריטים למחנה בעתלית לחודשים ארוכים. כששוחררה אמי ממחנה עתלית, הצטרפה להכשרה של הקיבוצים בראשון לציון להכשרה של קיבוץ רביבים, שם גם היה סבי. כדי לקיים את עצמם הם עבדו בישובים שבסביבה בעבודה קשה של חקלאות ,ניקיון, כביסה וכו' ולמדו את ערכי הקבוצה וכיצד להקים קיבוץ. לאחר שהכירו נישאו אבי ואמי, נולדה להם אחותי הבכורה והם עלו לקיבוץ רביבים שאז נקרא "ביר עסלוג".

התנאים היו קשים ובהתחלה גרו הגברים במערה וניסו לאגור מים בבריכה גדולה, כדי שיוכלו לגדל גידולים חקלאיים. הבריכה לא הצליחה לאגור את המים כי היו לה סדקים והמים חלחלו. אבי גם היה פעיל של הקיבוץ במסגרת התנועה הקיבוצית ועבד עם דוד בן גוריון בייצוג הנגב. לאחר מספר שנים עזבו למושב מרחביה שם נולדנו אני ואחי. אבי למד ועבד בסולל בונה, כאשר הוא היה אחראי על פרויקטים חשובים כמו בניית בית חולים העמק או תנובה בעין חרוד וכו'. אמי למדה עבודה סוציאלית והייתה מנהלת לשכת רווחה ומפקחת במשרד הרווחה. בשנת 1950 אבי ואמי בנו את ביתם בקריית טבעון לפי תכנון של אבי, ושם גרו עד פטירתם לפני שנים מועטות.

בעלי ואני הכרנו במסגרת השירות הצבאי שלנו בחיל האוויר. שנינו היינו בתורנויות רבות: הוא ביחידת הטילים ואני כאחראית על חדר כתב הסתר. נהנינו ללכת לסרטים וטיולים ואף לבלות עם חברינו הן בקיבוץ בו נולד בעלי והן בקריית טבעון. הרומן פרח ונשאנו בשנת 1974 בחצר ביתם של הורי בחתונה משפחתית. התגוררנו בעפולה שם נולדה בתנו הבכורה ולאחר מכן נסענו לארצות הברית לשם נשלחתי כדי להכיר את מערכת הבריאות והכשרת סטודנטים, ובעלי למד הנדסה ועבד במשלחת הכלכלית של ישראל. בארצות הברית נולד לנו בננו ובשנת 1983 חזרנו לארץ. אנחנו אוהבים לטייל בארץ ובחו"ל לראות הצגות וללמוד דברים חדשים.

יש לנו חמישה נכדים נפלאים: שלושת ילדיה של בתנו ושני ילדיו של בני.

הזוית האישית

הנכד גיא: מאוד נהנינו מהמפגש המשותף בבית הספר סביב ספורה של משפחתנו. למדתי על העבר של סבתא, ראיתי שבזכות דבקות ברעיון רוב המשפחה ניצלה מהשואה.

סבתא שולמית: אני למדתי על רצינותו של נכדי בתהליך העבודה המשותפת והתעניינותו במסופר. הייתה לנו חוויה של ביחד במפגשים ותחושה של שותפות והעמקת קשר.

מילון

לודויגסהאפן
עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה. לודוויגסהאפן שוכנת לגדת הריין, מול העיר מנהיים. היא משתייכת לאגד הערים ריין-נקאר. ידועה בתעשיית הכימיקלים המקומית (בעיקר בזכות חברת הכימיקלים BASF), ויש בה מספר מוסדות תרבות, בהם התזמורת הפילהרמונית של ריינלנד-פפאלץ. העיר היא גם מקום הולדתם של הלמוט קוהל, קנצלר גרמניה לשעבר, ושל הפילוסוף ארנסט בלוך. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”משפחה ציונית אשר בניה הכינו את עצמם לעלייה לארץ בלמידת מקצוע שיעזור בבניית ארץ ישראל“

הקשר הרב דורי