מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1935 ברבת שבמרוקו. היה לנו שם בית גדול ויפה, שורדים אליו ממדרגות. היה לנו 6 שכנים וכולם דיברו בצרפתית וערבית.

אני זוכרת שלסעודה המפסקת של יום כיפור היו עושים לחם מתוק ממולא בצימוקים, אגוזים ושקדים.

בהתחלה היחס של הערבים אלינו היה מאוד טוב, בכלל לכל היהודים, הם היו שכנים טובים, שיחקו אתנו במשחקים. עד שהתחילה העלייה בעקבות הצהרת העצמאות למדינת ישראל. הערבים "התהפכו" על היהודים, היו ממש רשעים והתנהגו ברוע עצום ליהודים. אני זוכרת שתפסו את אבי שלוש פעמים ורצו להרוג אותו. שתי אחיות של אבי נחטפו על ידי הערבים והם רצו כופר בעדם. כופר הינו תשלום עבור חירותו או חייו של אדם, כיום בעיקר תביעה הנעשית על ידי עברייניים באמצעות סחיטה. לאביהן של האחיות לא היה כסף לשלם להם והאחיות נשארו שם עד היום.

עלינו לארץ בשנת 1950 ב"עליית הנוער". "עליית הנוער" הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית. משפחתי עלתה אחרי בשנת 1956. אסור היה לעזוב את מרוקו באותה תקופה, לכן העליה הייתה בעצם בריחה באישון לילה, בשקט, במטוס. אחיי, אחותי ואני עלינו לארץ בלי ההורים. מרבת העבירו אותנו לצרפת ושם פיזרו אותנו לפנימיות שאליהן הגיעו יהודים מכל מרוקו, קזבלנקה ורבת. בפנימיות האלו למדנו קצת לקרוא ולכתוב בעברית.

עלינו לארץ באוניה שנקראה "הנגבה". הגענו לחיפה ושם חילקו אותנו לפנימיות. הייתי ארבעה ימים בפנימיה עד שבא גיסי ולקח אותי לעין – כרם עם אחותי. התחלתי ללמוד בבית ספר, אבל המצב הכספי היה קשה מאוד והדבר לא אפשר לי ללמוד ובלית ברירה יצאתי לעבוד. בעבודה הכרתי את בעלי, והתחתנתי בשנת 1953.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של בת אל יוסף ומרים בן סעדון