מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של גינה אבן זהר. במקור שם המשפחה היה פינקלשטיין ושונה לאבן זהר. גינה נקראה כך בילדותה ובבגרותה שונה שמה לגלי אבן זהר.

משפחתה הגיעה בשנת 1905, הם הגיעו מהעיר אודסה, על שפת הים השחור. סבא, לימים בעלה של גינה, הגיע ממשפחה שנטשה את היהדות ולמד בבלגיה. כשהוא ביקר באודסה הוא החליט להיות ציוני, ובאותו ביקור הוא פגש את סבתא. כולם (או לפחות רוב המשפחה) הגיעו בעלייה השנייה ליפו. לאחר גירושם מהארץ על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה, ירדה המשפחה למצרים, ולאחר המלחמה המשפחה חזרה לתל- אביב, שעוד הייתה צעירה. גינה הייתה דור שני בתל-אביב הצעירה, ולמדה בבית ספר ששמו היה "דוגמא". בתיכון למדה בבית ספר "גימנסיה" הרצליה, בתל-אביב.

גינה, גרה בתל-אביב בילדותה, קרוב לים, בבית קטן. היא מספרת שבנים היו תמיד משחקים כדורגל, ובנות היו משחקות מגוון של משחקים, כמו מחניים, או חמש אבנים. כל היום הייתה משוטטת ומשחקת בחוץ, היא דגה דגים מהים, הביאה מים לעשות בריכות בחצר של ביתה. לא היו כבישים בזמנה.

בתקופת המנדט הבריטי, סדר היום כלל: דיווח חדשות של מנהל בית הספר, ולאחר מכן קוראים פרק בתנך, מתעמלים ולומדים. גינה זוכרת מנהג של נטיעת עצים בתל- אביב בט"ו בשבט. זו אחת הסיבות שיש הרבה עצים בתל אביב כיום. לגינה יש שני אחים. גינה היא הבכורה. אחד פרופסור בתל-אביב, ואחד גר בנגב.

גינה הגיעה למעיין ברוך דרך תנועת הנוער המאוחדת, (הנוער העובד והלומד), שחינכה להקים קיבוצים בגבולות הארץ. מעיין ברוך בתחילתה הייתה קבוצת אוהלים בשממה. בשביל להפריח את המקום הם שתלו בו עצים. אביה של גינה, ציוני שהגיע מרוסיה (רומניה) עבד בעיר סמוכה, במחצבה. כשעלה לארץ עבד בסלילת כבישים.

גינה לימדה תנך וספרות. היא רכשה השכלה בסמינר אורנים, בתל-חי ועשתה תואר שני באוניברסיטת חיפה. היא מספרת שהיא רדפה אחרי ידע. היום, אחרי שפרשה מעבודתה כמורה (בבי"ס בעמק החולה ובעוד מקומות) היא מתאמנת 4 פעמים בשבוע בבית ותיקי הגליל, עושה יוגה במעיין ברוך, ועובדת יום בשבוע בארכיון הקיבוץ.

במקביל להוראה היא עבדה במכון בו היא הקימה מדור לסיפורים, שממנו יצאו סיפורים על החינוך המשותף, ויצאו עדויות של קיבוצי האזור, ובין היתר הייתה מפענחת סיפורים.

גינה גם הקימה בתי ספר בתי ספר בקיבוצים ולימדה בהם את כל המקצועות. התלמידים אומרים שהלמידה הייתה משמעותית, ורצו ללמוד. גינה השתתפה במלחמת השחרור, הייתה במחזור השני של הנח"ל, ושימשה כשליחה בין הלוחמים ביפו למטה בתל-אביב. מכיוון שהייתה בנח"ל, היא נהגה להתאמן עם הבנים, גם אחרי המלחמה. היא החזיקה בנשק, והתאמנה בכל הדברים הקשים, מכיוון שלא היה לה ברירה.

כיום יש לגינה שתי בנות, חמישה נכדים ושלושה נינים. היא לימדה מאות תלמידים. בילדותה, גינה הייתה מבריחה (בצורה לא חוקים כמובן) ילדים מסוריה באמצע הלילה, והעבירה אותם את ואת משפחותיהם לראש פינה.

גינה למדה לנהוג רק בגיל 63 משום שעבדה במועצה האזורית. גינה הייתה מורה בבית הספר היסודי במעיין ברוך. גינה דגלה בשיטה של הוצאת התלמידים לטיול באזור פעם אחת בשבוע, בשביל לגרום להם להכיר את האזור יותר טוב. היה להם מנהג, שלכל ילד היה מקום בוואדי קרוב למעיין ברוך והוא תצפת בו שעה בשבוע, ורשם מה ראה. גינה קיבלה מלגה ממשלת אנגליה בשביל שתוכל ללמוד בתיכון.

הזוית האישית

הסיפור תועד ע"י התלמידים: נועה קליין, יולי שור וגפן עמר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "עמק החולה" בכפר בלום, בהנחיית המורה חגי סילברמן.