מאגר סיפורי מורשת

מוריס-משה דגן, בן 86 ומתגורר כעת בקיבוץ חצור מספר:

"בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתי בן שבע וחצי, ברחנו מפריז לכפר קטן, לפני שהגרמנים נכנסו לעיר. המלחמה הסתיימה בשנת 1945 והייתי בן 12 וחצי. לא ידעתי שהמלחמה מתקרבת לסופה, חייתי בלי אבי שהיה צריך לברוח כי קיבל צו התייצבות וידע שאם יתייצב באותו מקום ייקחו אותו למחנות. נשארנו אני, אמי, אחי יעקב וחברתי הטובה ביותר שהיא גם בת דודתי, אנט, וחוץ ממנה לא היו לי חברים. למדתי בכיתה מעורבת (כיתה שמכילה ילדים מגיל 6 עד 14) והיינו 26 ילדים, בתקופה הזו בית ספר היה עד גיל 14 אך היה ניתן לעזוב אותו מוקדם יותר על מנת ללכת לבית ספר תיכון.

בכיתה היה לוח גיר ולידו בימה קטנה שעליה היה עומד המורה. אני ואנט היינו הכי חכמים בכיתה ומכיוון שהיה קשה לי לראות ישבנו קרוב ללוח. המורה אהב אותנו מאוד. כשהיה מתייחס לשכבת גיל אחת היה נותן עבודה לשאר השכבות ולפעמים העביר שיעורים לכולם כמו לימוד שירים. הוא היה נותן עונשים: אם היית מדבר בזמן השיעור היה נותן לך מכה עם סרגל על האצבעות או מלביש אותך בכובע מנייר ואומר לך לעמוד בקצה הכיתה.

אני ואנט בילינו יחד כל הזמן, בבית הספר היה גם אחי הקטן יעקב וכל השאר היו ילדים של אנשי הכפר שהיו איכרים. לא היו לי חברים משום שאז היהודים היו נרדפים. אני זוכר מקרה שקרה לי בעיר לקטור שבה שכַנו לפני שעברנו סופית לכפר: לביה"ס שלי נכנסו אנשים צרפתים משתפי פעולה עם הנאצים, הם נכנסו לכיתה שלי וביקשו מכל הילדים היהודים לצאת מהכיתה. עד היום איני יודע מה נאמר שם אך אני בטוח שמטרתם הייתה להרחיק את התלמידים מאיתנו וזו אחת הסיבות שלא נקשרתי לאף אחד מהילדים.

אני זוכר עוד אירוע אחד: היה לי מסלול הליכה קבוע מביתי אל ביה"ס ובחזרה. הילדים ידעו על המסלול ופעם אחת אחרי הלימודים הם ניצלו את קשיי הראייה שלי, טמנו לי בור באמצע הדרך ורדפו אחרי תוך כדי צעקות "יהודי, יהודי" וכל ילד החזיק בידו חפץ במטרה להכות אותי. הצלחתי לברוח ועד היום לא סיפרתי את המקרה לאף אחד.

כשהגענו לכפר, התקבלנו יפה ומשפחה ידידותית אחת רצתה לעזור לנו. היה להם בן ושמו רולַן והוא החליט שהוא רוצה "לאמץ" אותי ואת אנט. הרגשנו איתו בנוח וסמכנו עליו. הרבה פעמים הוא לקח אותי לשמור על הפרות באחו. הוא יצא עם כלב ותיק צד שבתוכו כריכים עם גבינה ונקניקים. יותר מאוחר, הם הצטרפו למחתרת שמתנגדת לנאצים ולילה אחד רולן קרא לנו לצאת החוצה. הוא הוציא מכיסו משהו שחור ואור הירח גרם לו לנצנץ, זה היה אקדח! הוא אמר לנו בסוד שהאנגלים הצניחו למחתרת כלי נשק ואמצעי הגנה והוא לקח אחד לעצמו, הוא גם הראה לנו שהחולצה שהוא לובש עשוייה מבד של מצנח. אז הבנו שסוף המלחמה מתקרב.

הכפר היה קטן מאוד (ללא סממנים יהודים) והייתה בו כנסייה קטנה נטושה ולידה אחוזה מיועדת לכמרים שהייתה נטושה גם היא ושם גרנו. כינו אותנו: "היהודים שגרים בבית של הכמרים". בבית לא היו מים זורמים והיינו צריכים ללכת לבאר לשאוב מים. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה שען ומוכר תכשיטים, בזמן ששהה איתנו היה מתקן השעונים של הכפר.

אני, אחי הקטן יעקב, אמי והאפניים שליוו אותי לכל מקום

עליתי לארץ בגיל 24 העלייה התבצעה על אונייה. הגעתי ארצה בתור תייר משום שבצרפת הגיל הזה מחייב גיוס ולא יכולתי להיות מהגר. יצאנו ממארסיי ואחרי כמה ימים של הפלגה הגעתי לחיפה והייתה התרגשות גדולה לראות את ישראל בפעם הראשונה. אני זוכר שיצאתי אחרון מהאנייה כי המזוודה שלי הייתה כבדה. חברים מהקיבוץ באו לקבל את פניי. התיירים והעולים התפעלו ממראה הר הכרמל אל מול עיניהם.

אני מתגורר כיום בקיבוץ חצור, אשתי אנדה נפטרה לפני שנה, יש לי בן ושמו ניתאי ושני ילדים "חורגים" מהנישואים הראשונים של אנדה, בשם דגנית ואבירם. יש לי שני נכדים בשם אייל וטל."

הזוית האישית

טל דגן: היה לי כיף, גיליתי דברים רבים שלא ידעתי, מדהים לראות את ההבדלים של מה שהיה פעם ומה שעכשיו