מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד שורנזון. אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי שחר. סיפורי עוסק בחפץ העובר במשפחה מדור לדור: הפמוטים של משפחת שורנזון.

בבית משפחת הוריי עמדו שני פמוטים גדולים ומרשימים, אותם קיבלו הוריי ממשפחה יהודית מסורתית. במלחמת העולם השנייה המשפחה היהודית-מסורתית התחבאה בביוב ושמרה את הפמוטים עמה. בתום המלחמה בני המשפחה עלו לישראל ולא יכלו להביא עמם דבר. הם החליטו להעביר את הפמוטים להוריי ובקשו מהם לשמור עליהם טוב. הוריי העמידו את הפמוטים על שולחן בסלון.

הפמוטים

הוריי ואני נשארנו בליטא שברוסיה ושמרנו על הפמוטים. אני זוכר שבתור ילד החזקתי את הפמוטים, כל אחד ביד אחת, ואהבתי לשחק איתם ולשמוע את הצליל שנוצר כאשר הם נוקשים אחד בשני.

כשעלינו לישראל לקחנו איתנו את הפמוטים. יצרנו  קשר עם המשפחה שהפמוטים היו שייכים לה ורצינו להחזיר אותם. המשפחה אמרה לנו: "אתם שמרתם על הפמוטים עד עכשיו – תשמרו אותם אצלכם". מאז הפמוטים נשמרו אצל הוריי. כשהוריי היו קרובים למותם, הם החליטו להעביר את הפמוטים לילדיהם.

אני התעקשתי לקבל את הפמוטים. מאד רציתי לשמור אותם כי זכרתי את ילדותי איתם והיה לי חשוב שיהיו אצלי. בסוף, הוריי העבירו לי את הפמוטים ועד היום אני שומר עליהם. חשוב לי לספר את סיפורם כדי שתמיד הסיפור יהיה ויישאר.

כמו שהוריי העבירו לי את הפמוטים – אני אעביר אותם לילדיי. אני רוצה להעבירם לבתי הבכורה רחלי (אמה של נכדתי שחר).

הזוית האישית

נכדתי שחר: אהבתי את סיפורו של סבי ונהניתי לשמוע מה עבר עליו פעם. למדתי עליו כמה קשה להיות בלי סבא וסבתא ולחוות את החוסר הזה. לפי דעתי הוא סבא מעולה! והוא מאוד נהנה ממעמד זה.

סבא דוד: נהניתי מהאפשרות שניתנה לי לחשוף בפני נכדתי את תחושותיי כסבא.