מאגר סיפורי מורשת

שמי הניה הלפרין, נולדתי בישראל בשנת 1952.

הוריי נולדו בליטא ועלו ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. רובה הגדול של משפחת הורי משני הצדדים הושמדה בשואה במחנות הריכוז וממשפחה מורחבת נותרו לאבי ולאמי 2 אחיות.

כשהורי הגיעו לארץ הם עברו לקיבוץ יגור אולם לא הצליחו להתרגל לחיי הקיבוץ ועברו לתל אביב שהייתה אז בחיתוליה. במהלך השנים נולדו להורי ארבעה ילדים כשאני הצעירה שבהם. השפה שבה התעקשו הורי שנדבר הייתה עברית ורק הורי דיברו ביניהם ביידיש כשלא רצו שנבין…

אבי שהיה מהנדס חשמל במקצועו הקים בית מלאכה קטן לייצור גופי חימום, אשר עם השנים התפתח למפעל ייצור ולחברה לייבוא מוצרי חשמל שממשיך את דרכו עד היום מזה שלושה דורות.

מאחר ולהורי נשארה משפחה מצומצמת, חשוב היה להם מאוד נושא אחדות המשפחה שלנו, אשר עם השנים התרחבה אף היא.

הוריי הנהיגו מנהג בו בכל אחד מהחגים: ראש השנה, נר ראשון של חנוכה וליל סדר פסח, מתכנסים כל בני המשפחה כולל כל בני הדודים הנכדים והנינים לחגוג את החגים יחדיו.

במפגשים אלה לא היו גאים מהוריי ששמחו על שהצליחו לחזור ולהיות משפחה מורחבת.

אני זוכרת כילדה את מלחמת ששת הימים בשנת 1967, את ההכנות למתקפות והכנת שוחות עם שקי חול, את ההאפלה שבה החשיכו כל דבר וצבעו את פנסי הרכבים בכדי להקשות על מטוסי האויב, זוכרת אני את השהייה במקלטים ואת ניירות הדבק שהדבקנו על החלונות בכדי למנוע התפזרות שברי הזכוכית.

זכורה לי היטב מלחמת יום הכיפורים, שבה יהודה בעלי התגייס למילואים ואני הייתי במקלט עם בני הבכור אשר היה בן 10 חודשים, זוכרת את החדשות ששמענו כשהכותל והר הבית נכבש בידינו. את השמחה והשירים (בעיקר "ירושלים של זהב" אשר הפכה להמנון המלחמה).

זיכרון ילדות מבית הספר העממי, כך נקרא בעבר, בשנות השישים, לא היו מספיק כיתות לכולם וחילקו אותנו למשמרות בלימודים. אני למדתי במשמרת השנייה בין שתיים עשרה לארבע אחר הצהרים.

זכור לי שבילדותי לא היו גינות שעשועים כמו היום, מול ביתנו היה מגרש גדול שבחורף היה מתמלא במי גשמים והיה הופך לשלולית – ביצה גדולה, עד שלא היה אפשר לעבור. אחד המשחקים היה איסוף ראשנים בצנצנת , מעקב וציפייה שיהפכו לצפרדעים.

נהגנו ללכת למרחקים ולטייל בשדות ומרחבים, לקטוף פרחי נוי ולהביא להורים הביתה. אז לא הייתה המודעות של הגנה על פרחי הבר.

אספנו אוספים שונים: פרחים שייבשנו בין דפי הספרים, "פרסים"-תמונות של ילדים וסלסלות ופרחים, זהבים – עטיפות שוקולדים שהיינו מחליקים ושומרים, מפיות מכל מיני מקומות ואם היו משיגים מחוץ לארץ זה היה נחשב שווה במיוחד.

בקיץ היינו אוספים גלעיני מישמש – גוגואים אשר איתם שיחקנו ואת חלקם היינו מחליקים והופכים למשרוקיות.

שחקנו ברחובות במשחקי ילדות: מחבואים,קפיצה בחבל ,קלאס, ועוד

בימי שיש היו אספות כיתה אחר הצהריים, היינו שרים ורוקדים ריקודי מעגל "בן לוקח בת" וכו'. הכנו משחקים כמו חבילה עוברת מגיליונות עיתונים כשבסיום ישנה הפתעה קטנה למי שקיבל את החבילה אחרון

בקיצור הייתה לנו ילדות אחרת, עם יתרונות חסרונות והתנסויות. כמו שכנראה תהייה בדרך שונה גם לילדי ולנכדי ולדורות הבאים, דברים תמיד מתקדמים נוצרים ומשתנים ואפשר למצוא את המיוחד בכל פעם מחדש.

החותם, שאני רוצה להטביע במשפחתי הוא: שמירה על הקשר המשפחתי ואחדות המשפחה