מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי זאב ברנשטיין, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם האחיין שלי, דייגו אראל, בבית הספר "פסגות" בקריית ביאליק. אספר לכם את סיפור חייו של סבי מרקו.

"ביום שסבא מרקו נולד היה זה יום בהיר במדינה קטנה בדרום אמריקה. אביב 1944, משפחת ברנשטיין – אוליבה, בן בכור מתוך 9 אחים, נולד למשפחה יהודית ממוצא גרמניה של אז. אבא שלו נולד בבסרביה בשנת 1900 כאשר בסרביה הייתה תחת שלטון אוסטרו-גרמניה והמשפחה שלו הגרו מגרמניה לשם, כיום בסרביה נחשבת לעיר במולדביה. אבי היה ילד גבוה לעומת אנשים מפרו, העם הפרואני הוא עם נמוך שגבר שגבוה 170 נחשב גבוה – ממוצע הגובה אצל הגברים הוא 165 ואצל הנשים 158. מגיל צעיר הוא בלט מתוך הקומונה (קהילה) כיוון שהיה שונה,הוא היה גדול יותר מאחרים. הוא למד בבית ספר מקומי ולא יהודי כי בפרו של אז לא היה בתי הספר יהודיים. לכן לא למד יהדות שם. הוא יצר התעניינות לארץ כנען בגיל צעיר, לכן לאחר שסיים את 12 שנות לימוד החליט לעלות ארצה ולחיות בישראל.

ילדות

הכל התחיל במאה הקודמת כאשר סבא מרקו נולד בין שנות 50-60, לא זכור לו בדיוק מתי הוא נולד, בנו של פישל ברנשטיין (ז"ל) ואלוירה אוליבה (ז"ל).סבא מרקו נולד בפרו בעיר קטנה שנקראת קחמרקה, הוא נולד בבית מוצא פולני – גרמני. את הילדות שלו הוא העביר שם עם עוד שמונה אחים, כאשר הוא הבכור מהבנים. לקראת גיל 18 הוא החליט לבוא ארצה לאחר סיפורים אין סופיים של אבא שלו על ישראל. וכך, סבא מרקו, לאחר שסיים בית ספר בפרו החליט לעלות ארצה אבל לא ידע מה מצפה לו.

העלייה לארץ 

בין השנים 1962-1965 הגיע לארץ, לאחר הפלגה בת 3 חודשים באותה תקופה בהתאם לסיפורים שלו לא היו נסיעות במטוס או מטוס היה יקר מאוד ולכן היה נהוג הפלגה לא היה ברור את למה הוא הפליג במקום לטוס ולמה 3 חודשים לקח להם להגיע לישראל – אבל זה חלק מהסיפור שלו. כאשר הוא הגיע לארץ העבירו אותו לקיבוץ על מנת ללמוד את השפה העברית ולהתאקלם בארץ. כשם הקיבוץ אינו זכור לו אך היה זה קיבוץ באזור הדרום, קרוב לאילת. שם בקיבוץ תחילה הוא עבד בפרדס של לימונים ותפוזים כנהג בטרקטור ובתקופה של קיץ היה מציל בבריכה. לאחר שסיים ללמוד את השפה באולפן הקיבוץ, עבר לגור באזור אילת ושם עבד במכרות תמנע (מכרות המלך שלמה) שבאילת.

מלחמה וצבא

ביוני 1967 פרצה מלחמה, אחת מהקשות שההיסטוריה היהודית וישראלית מכירה בה – מלחמת ששת הימים. הכול התחיל כאשר מדינת ישראל הייתה מדינה קטנה במזרח, בשנות 67, ישראל הייתה באמצע ובגבולותיה מדינות ערביות גדולות. המלחמה פרצה בהתחלה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה והם קיבלו עזרה ממדינות נוספות כגון מרוקו, עיראק, לבנון, סוריה, ערב סעודית, תוניסיה ואלג'יר. אלו היו מדינות גדולות ביכולות מלחמתיות אשר נלחמו בישראל, מדינה קטנה וצעירה שרק קמה. השנאה כלפי היהודים הייתה גדולה וכלפי ישראל עוד יותר כיון שבטענתן של המדינות הערב הם באו לכבוש את פלסטין שטכנית איננה קיימת בהתאם להסכמים או בתקופת התנ"ך.

סבא מרקו התגייס לסיירת צנחנים והעבירו אותו קרוב לגבול לאחר אילת קרוב לסיני. הוא הכיר בצבא אנשים מדהימים כמו עמרי תחובר (על שמו אבא שלי נקרא), עזרא גורמן (על שמו נקרא אחד מהדודים שלי) , מאיר גינשפאן (עוד שם של דוד נוסף שלי) וכו'. סבא שלי הופיע בעיתון מקומי פרואני תחת הכותרת: "בחור צעיר מקחמרקה הלך להילחם למען ארץ הקודש" אבל המציאות הייתה שונה. סבא נפגע לאחר שראה את החברים שלו נופלים אחד אחרי השני. אפילו מאחד מהסיפורים עלה בכך שאחד מהחברים הקרובים ביותר אליו נפל בידיו. בזמנו לא ידעו כיצד להתמודד עם אותם הדברים.

סבא מרקו בצבא

סבא מרקו לא היה איש קטן. גובה 180 משקל 110 קילו מתאמן מגיל קטן, הוא היה איש חזק מאוד. באחד מהסיפורים שלו הוא מספר שנפל קיר מתוך מכרה לאחד מהחברים שלו על הרגל והוא היה רק אתו והיה חייב להרים את הקיר ששקל כ-200 קילו בערך, הוא הצליח להרים את הקיר לבד והציל את חברו. סבא מאז המלחמה השתנה. הייתה לו פוסט טראומה מהמלחמה. הוא היה קם עם ההתקפי זעם, זיעה ועד והיה מרגיש שרודפים אחריו.

מדובר כאן על חלק עצוב שאינני מעוניין לזכור אך סבי (מפי דודי) היה אדם עם מצבי רוח משתנים בהתאם לאיך שהוא קם. הוא היה יכול להיות האב הכי מתוק, נערץ, קשוב בעולם ואז לפתע היה משתנה בלי רצון שלו. זה היה מחזה קשה למדי ולמראית עין לאחר.

חזרתו לפרו

סבא מרקו לא קיבל שום עזרה בחייו, המלחמה פגעה בו כל כך קשה עד שהחליט לעזוב את ישראל בסיום המלחמה ולחזור לפרו. כאשר הוא חזר לפרו, הוא כבר היה שונה. היה שינוי במצבי הרוח שלו ואופי תפיסת העולם שלו. לא היה קל לחיות איתו בילדותינו, היו לו התקפי זעם לא פוסקים, הוא היה מדמיין שיש חיילים שבאים אליו, היו לו סיוטי לילה שרודפים אחריו אפילו לאחר שהוא כבר בארץ זרה ולא בישראל. בעקבות כך סבתא וסבא התגרשו. סבא לא אישר לדודים שלי ולאבא שלי לעלות ארצה ולכן הם המתינו עד גיל 18 וכך החלו עליה.

אבא שלי

אבי, עמרי, נקרא על שמו של אחד מהחברים הטובים שהיו לסבא כשעלה לארץ (כפי שציינתי כבר). זמן מה לאחר שאבי עמרי עלה לארץ והשתקם, הודיעו לו שסבא מרקו חולה במצב קשה בבית חולים פרואני ויש צורך לעלות אותו לארץ ישראל כדי שיקבל טיפול כי כבר לא הייתה לו משפחה בפרו. כך בוצע, אבא שלי נסע לארצות הברית להיפגש עם דודה סוניה על מנת להביא את סבא מרקו לארץ, כאן קיבל טיפול רפואי אבל לצערנו לא קיבל מספיק טיפול על מנת לרפא אותו מפצעי עבר וזיכרונות המלחמה.

זיכרונות על סבא מרקו

אני זוכר אותו די כמו בחלום, היו לו משקפיים, הוא היה גבוה, מלא. היה מסתובב רוב הזמן עם סוודר. אני הייתי בסופו של דבר בן שנה וקצת אבל זכור לי את המשקפיים הגדולות שלו, משקפיים של פעם. היה לו שיער אפור שחור, עניים קטנות ועצובות ומבט שבורח לאופק. סבא מרקו נפטר בארץ בגיל 63-64 בערך. הוא  נקבר בקריית אתא. חלק מהדודים שלי ישבו עליו שבעה וחלק לא. זה היה מחזה עצוב מאוד, הצלחנו ליצור קשר עם חבר אחד שלו מעבר ששמו לא זוכרים. כך נפלו הגיבורים."

הזוית האישית

דייגו אראל – "אני ודוד שלי זאב מאוד נהנינו לתעד את הסיפור של סבא מרקו, שמחתי לשמוע על עברו ועל החיים שלו. אני רוצה לומר לזאב שאני מאוד מודה לו על זה שהשתתף בפרויקט ושיתף אותי בכל החוויות שעברו על סבא."