מאגר סיפורי מורשת

גיבורי העליה לאורך 70 שנות המדינה

מאחר ואני משתתפת בתכנית בפעם השנייה בחרתי להעלות את סיפורם של קרובי, הם האנשים שהשפיעו עלי.

אני מירי דהאן מתארת את חוויותי וחוויות משפחתי וחבריי מקום מדינת ישראל ובזמן התהוותה. במשך 70 שנה בהן הקמנו מדינה, וברצוני להעביר לדור הצעיר את חוויותינו מתחילת הקמת מדינת ישראל והלאה.

חנניה ביטון ז"ל, בעלה של הדודה של בעלי

נולד במרקש שבמרוקו בשנות החמישים למשפחה שהאבא נפטר והאימא נישאה שוב. חנניה התחבר לקבוצה של פעילים ציוניים. בזכות הפעילים הציוניים התנדב חנניה לעלות לארץ ישראל כחייל בודד בשנות החמישים לאחר מלחמת השחרור. חנניה נלחם בגבורה ואף עבר קורס לקצונה וקיבל דרגה של סגן. כעבור מספר שנים חזר למרוקו ושם הכיר את דודתו של בעלי מסודי. שמעתי את סיפורו לאחר שראיתי את דרגות הקצונה על המדים שבהם שירת בהג"א. צניעותו  ואופיו הטוב תמיד שירתו את המשפחה והמדינה וגם היה עצמאי ביותר וחרוץ. כשהגיע עם משפחתו ארצה נכנס לנמל ועבד ברצינות והתקדם יפה עד שיצא לגמלאות וגם המשיך לשרת בהג"א כקצין.

אלכס יוסקוביץ ז"ל  אביו של חתני.

עלה מפולין בשנת 48, במלחמת השחרור, כחייל בודד. אביו התנתק ממנו בתקופת המלחמה ואלכס שרד עקב היותו דומה לפולני גוי. בסוף המלחמה ניפגש שוב עם אביו שהספיק להתחתן עם גויה ולהביא ילדים. אלכס נדד ממדינה למדינה עד שניפגש עם פעילים ישראלים שהציעו לו לעלות ולהלחם במלחמת השחרור. אלכס הגיע לחיפה שם נתנו לו רובה וסכין ושלחו אותו לטבריה להלחם ואז אלכס ועוד מספר חיילים עברו מבית לבית לטהר את הבתים מהערבים. אלכס במשך הזמן הרגיש שייכות למדינה וביקש להצטרף לקיבוץ ואז עבר לקיבוץ ניצנים, שם הכיר עולה חדשה מתוניס. היא הייתה בודדה וכן גם הוא. יחד יצרו משפחה והביאו לעולם שני בנים, אחד מהם הוא החתן שלי, אלברט ויצמן. הוא הגיע ממרוקו  בשנת 54 בקבוצה של נערים שעלו מטעם הציונים המרוקאים. הוא הצטרף ישירות לקיבוץ אך לא התאקלם.  הם התמרדו רוב הזמן מכיוון שהאוכל לא התאים וגם רצו להחליט ולא נתנו, אך עבדו ברצון רב עד שאחד הרכזים הזמין אותם לשיחה, שם הם התלוננו על האוכל ועל היחס המזלזל. הרכז שאל במה הוא יכול לעזור ואז הם אמרו לו שהם מוכנים להכין את האוכל בעצמם. הרכז ארגן להם מצרכים והם הכינו אוכל חריף וטעים לדעתם ואז גם היחס השתנה וכולם היו מרוצים עד שהגיע זמנם להתגייס וכל אחד לדרכו. המשפחה של אלברט שהיא משפחה גדולה עלתה ממרוקו לאשדוד ואז הוא הצטרף אליהם וחיו באושר ועושר עד היום הזה. אין לו קרבה משפחתית הוא חבר קרוב של המשפחה.

דוד אברג'ל ז"ל הוא אבי. הוא עבד עם האמריקאים במחנה צבאי במרוקו ועשה עבודה טובה. האמריקאים ביקשו שדוד יהגר איתם לאמריקה יחד עם משפחתו לשם, יתנו לו משכורת גבוהה ומגורים וכן עזרה עם ילדיו. אבא ביקש מהם לבקש מאימא את רשותה, אימא בנימוס דחתה אותם מאחר שמאוד קיוותה לעלות לארץ ישראל וכך עשו. עזבו חיים נוחים ועלו לארץ. אבא עבד קשה מאוד בהתקנת עמודי תאורה ורשת לדואר.

עמירם דהאן  הוא בעלי. בהיותו בן 5 שמע שהציונים במרוקו מעלים ילדים לארץ ישראל הוא התחנן לאמו שתשלח אותו לארץ. בגיל 8 הצליח לשכנע אותה להגיע איתו לבית בו גייסו עולים. אימא שלו אותת להם מאחורי גבו שיסרבו לו ואז הוא נשאר במרוקו. הוא עבד עם חברה בריטית שמייבאת משקאות וחי טוב. בגיל 19 עלה ארצה וגר במעברת אשדוד עם אחיו. עבד קשה מאוד וכל עבודה שהזדמנה גם בבניין עד ששמע שמגייסים שוטרים חדשים למשטרת המכס. הוא עשה מאמץ והתקבל. לפי דבריו של עמירם המדינה מחזירה טובה לכל מי שאוהב אותה ומשקיע בה.

התעוררות הציונות

לדעתי ניתן אות  על ידי השגחה עליונה שהצית בכל העולם את ליבות היהודים לעלות לארץ ישראל ולא משנה באיזה מקום בעולם או באיזה תנאים חיו היהודים במדינות שלהם. למשל, חלק מהעם היהודי חי בתנאים יחסית טובים במדינות כמו במרוקו, בטוניס ועוד…. למרות שלצערנו הייתה שואה של חלק מהעם שלנו אשר נכחד וזו אחת הסיבות שהעולם הכיר בנו כזכאים למדינה משלנו. אנשים עזבו את העבר בכל מקום שהיו בו, והגיעו לארץ ישראל  להתחיל בתנאים קשים. לא היה מספיק כסף ומשאבים לייסד ולגאול את האדמה ולבנות עליה מדינה. היהודים סבלו במשך 2000 שנות גלות והשם ריחם עליהם ונתן להם מדינה להגן עלנו ולאט לאט התפתחנו להיות מקום שני בעולם עם הצבא שלנו והתפתחנו מאוד כלכלית. ואנו מדינה לדוגמא.

מלחמת קדש

הורי חיו בתנאים טובים, אבא שלי עבד עם אמריקאים והרוויח טוב לנו לא היה חסר כלום וחיינו ברמה טובה מאוד במרוקו אבי עבד אצל אמריקנים. הוריי עזבו ובאו אל הלא-נודע לארץ ישראל להורים היה קשה בארץ Uלא הצליחו להעניק לנו את הנחוץ. היינו שלושה ילדים קטנים. במלחמת קדש אימי נסעה לבקר בת משפחה ביפו. אבי טיפל בנו במסירות באחד הימים שמענו אזעקה ונכנסנו לחרדה אבי הקשיב לחדשות ושמע שנכנסה אנייה למים הטריטוריאלים של ישראל. אמי שהייתה אז ביפו עם אחי הקטן גרמו לנו לדאגה רבה עד שכעבור מספר ימים חזרה כי למשך תקופת זמן עצרו את התחבורה ונמנע ממנה לחזור. כאשר היא חזרה נרגענו כולנו אבל המצב המתוח בארץ המשיך, האנייה ירתה מספר פגזים לעבר יפו ואז הישראלים ירו חזרה עליה ונטרלו אותה. באותה תקופה האפילו את המדינה על מנת שהאויב לא יגלה איפה גרים אנשים. השכנים שלנו דאגו אחד לשני והיינו כמו משפחה אחת גדולה. זכור לי שפירות והירקות היה  להם טעם משובח וכן החיים היו שמחים ושלווים. כיום פירות וירקות רבים יותר אך טעמם טפל יותר.

מדינה בהתפתחות

המדינה התפתחה למרות שבהמשך היו מלחמות שגרמו להאטה של הבנייה ולאבדות של אנשים יקרים חשובים לנו. למרות זאת הנהגת המדינה השכילה להתעלות על הקושי ולעודד צמיחה ופיתוח טכנולוגי מדעי וכלכלי כך שלמרות הקושי המדינה הגיעה להישגים מכובדים.

ימי העצמאות

ימי העצמאות הראשונים בשנות החמישים היו ימים שמחים במיוחד. גם כשאנו היינו ילדים הייתה שמחה מורגשת מסביבנו, הייתה התרגשות מזה שהקמנו מדינה, וזה חזר על עצמו כל שנה מחדש. ההורים לקחו אותנו לראות מצעד של חיילים, טנקים, מטוסים, דגלנים ועוד. וזה היה מלהיב והוריי דאגו לטעת בליבנו את רוח הציונות וגאוות יחידה הנפנו דגלים בבתים, שרנו שירי יום העצמאות והיינו שמחים. למרות שלא היה שפע היינו מרוצים ומקבלים הכל באהבה.

המלחמות

מלחמות שהתחוללו מדי כמה שנים ערערו לנו את השמחה והביטחון, ובתום כל מלחמה כגון מלחמת ששת הימים היינו גאים בהישגים של החיילים שלנו שברוך השם תמיד המלחמות הסתיימו בניצחון של מדינתנו. במלחמת ששת הימים היו לי תינוקות. לקחו את בעלי לקרב ונשארתי לטפל בתינוקות. לשמחתי השכנים תמיד סייעו בעדי לדוגמה, עזרו בעריכת קניות, עודדו, ובירידה למקלט תמיד היה שם מישהו שתמך. מלחמת כיפור הייתה מלחמה יותר קשה היו קורבנות בנפש ומצב רוח היה מעציב מאחר ששמענו שיש אנשים שאנו מכירים שנפלו למען המדינה.

ארץ זבת חלב ודבש

אמנם זאת ארץ זבת חלב ודבש אבל גם דורשת שיהיה לנו צבא חזק עם חיילים כדי שנצליח להתקדם בדרך טובה. ארצנו הקטנטונת נחשבת על ידי הארצות הקרובות והרחוקות כי העם היהודי הוא עם שבנוסף לחרב ההגנה וגם עוסק בפיתוח המדינה וכדומה ללא משאבי טבע. בארץ ישראל היה מחסור באוכל ובמים אבל הצליחה להתפתח ולחיות ברמה נאותה בעזרת השם ואנו דוגמה לכל העמים ולכן יש לנו קנאים ואויבים הרוצים לקבל את המדינה שלנו ולקבל ביטחון על ידי התנקשויות ומלחמות. בעולם כמו במדינות אחרות כגון אמריקה וצרפת היהודים חיו בביטחון. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים הישראליים הם עם ששואף ללמוד  ולהמציא דברים כמו הוויז, המובילאיז, הטפטפות, במבה, דיסק-און-קי ועוד…… בתחום החקלאות החלל והביטחון כגון כיפת ברזל טיל החץ וכל הזמן יש חידושים גלויים וסמויים.

קשה להאמין שרק 70 שנה מדינתנו הקטנה קיימת זה מאחר ורואים לנגד עיניו את הנס הגלוי של מדינה שחיה בסביבה עוינת מוקפת במדינות ערב שהיו רוצים לנגח אותנו וגם שאר מדינות העולם לא כל כך תומכים בנו. לדוגמה צרפת שהייתה בת בריתנו במלחמת ששת הימים כשלא עשינו כרצונה מנעה מאיתנו נשק (אמברגו) במלחמת ששת הימים כל מדינות ערב המקיפים את ישראל נלחמו נגדנו. האמריקאים לקחו על עצמם לספק לנו נשק מאחר ואנחנו המדינה היחידה שהיא דמוקרטית במזרח התיכון ובת בריתה האמיתית של ארה"ב וכך בעזרת ה' עמדנו מול כל האוייבים שביקשו להשמיד אותנו.

יש לנו אוייבים מבית ומחוץ התומכים במדינת פלסטין במקום לבנות בתים הם מממנים להם לבנות מנהרות על מנת שיוכלו להשמיד אותנו, הם מכוונים אותם להרוס במקום לבנות בתעמולה שהם עושים יוצרים שטיפת מוח מקטן ועד גדול. במקום להשקיע בלימודים וקדמה הם מתמקדים בשנאה ורצח. העולם מתחיל לקבל גם בהתנקשות וחבלה. ישראל וגם מדינות אחרות משתפים פעולה למגר את התופעה. מזה דורות רבים היהודים לצערנו הם מוקד לשנאה ונפגעים יהודים חפים מפשע.

הזוית האישית

מירי: העבודה הייתה בשיתוף פעולה, נהנינו מהתהליך למדנו על העבר, תהליך הקמת המדינה דרך החוויות של הגיבורים שבאופן אישי גרמו להצלחת הקמת המדינה. מאחלת למאיה ומיאל שיצליחו בכל שבמדינה היה שלום.

מיאל: העבודה הייתה מאוד מסקרנת ומלמדת אני ממש נהנית לעבוד עם מירי וללמוד על העבר שלה ומאחל לה בריאות וחיים אין סופים וטובים.

מאיה: נהנתי מאוד במשך העבודה, בזכותה למדתי דברים שאולי לא היייתי לומדת בבית הספר וכך גם הייתי עם חברים והכרתי אנשים חדשים שאני כבר לא יכולה להיפרד מאיתם, כמו מירי שתמיד הייתה מוכנה ללמד ולענות על שאלות אני מאחלת לה אושר עושר בריאות.