מאגר סיפורי מורשת

בחרתי לערוך לסבתי שיחות כדי להכיר את סבי ז"ל ולהנציח אותו.

סבי היקר מצד אימי – רוג'ר (יהודה ) טויטו ז"ל נולד בכ"ח באלול התרצ"ז , 4.9.1937 , בעיר פיליפ טומה בטוניס על גבול אלג'יר (באזור מדבר סהרה).

הוא נקרא רוג'ר מפני שזה היה שם מאוד נפוץ בקולוניות הצרפתיות, לתת שם אירופאי.

ושמו השני היה יהודה על שם סבו.  אביו ראובן טויטו (ז"ל)  היה סוחר בזהב וכסף, כמנהג יהודים רבים שחיו באזור. אימו שולה טויטו ( ז"ל) הייתה עקרת בית וטיפלה במשק הבית ובמשפחה.

המשפחה מנתה עשרה אחים ואחיות,  ואלו שמותיהם: רוני (ז"ל), שרה, מזל (ז"ל), סימון, נתן, מלכה (ז"ל) , ג'ורג'ט , אסתר, רחל. לאחות אסתר הייתה אחות תאומה שנפטרה בחו"ל סמוך ללידתה.

העיר פיליפ טומה הייתה עיר גדולה ובה חיו יהודים רבים. המשפחות היהודיות שמרו על אורח חיים דתי. הם נהגו להתפלל בבתי הכנסת שהיו מצויים בעיר, השתתפו בשיעורי תורה, קיימו מצוות, אכלו אוכל כשר וחגגו את החגים היהודים. היהודים בכלל ומשפחתו של סבי בפרט, היו מיודדים עם הקהילה הצרפתית בעיר, וחייו איתם בשכנות טובה, הילדים למדו בבתי ספר צרפתים ( האזור היה בשליטה צרפתית ורוב התושבים היו אירופאים), ושיחקו עם הילדים של המשפחות הצרפתיות.

לאחר הלימודים בבית הספר הילדים, היהודים למדו "בחדר". לכן סבי דיבר צרפתית שוטפת ואף ערבית רהוטה. בשל החינוך בבית ספר צרפתי, עם ילדים אירופאים, סבי קיבל חינוך אירופאי שכלל כתיבה תמה, עם נוצה ודיו ושלט בכתיבה היפה.

הבית בו סבי גדל היה בית דתי , סבו יהודה טויטו (ז"ל) עסק בכתבי הקודש והיה מעורב מאוד, בחיי הקהילה היהודית, ואף בחיי הקהילה הערבית שכיבדו אותו מאוד, והיו קוראים לו בכינוי הכבוד "שייח", שפירושו איש דת מכובד מאוד. על אף שדתם ואמונתם היו שונות בתכלית, עדיין חיו יחד בשכנות טובה ובכבוד הדדי.

סבי נהג לתאר את הבית בו התגוררו כבית רחב ידיים, כיאה למשפחה אמידה ומכובדת, העשוי מחומרי בניה שהיו נהוגים באזור, חומר ולבנים.

סבי סיפר שיום אחד הגיע לביתם קצין צרפתי ואמר להם " היזהרו, הגרמנים כבר כאן, במרחק 5 ק"מ מהעיר. בירחו מהר!" מפני ששמעו  וידעו מה קרה ליהודי אירופה, הם צמו והתפללו עליהם. הנוער התגייס לצבא הצרפתי והבריטי, כדי לאחוז בנשק ולהילחם בגרמנים, כדי לא למות מוות אכזרי כמו יהודי אירופה. לאחר דבר הקצין הצרפתי רבים מהיהודים נמלטו מהעיר, למדבר סהרה ולאלג'יר השכנה , בהשאירם מאחור את רכושם. ההורים של סבי אספו את בני המשפחה, עם מעט בגדים וזהב ונמלטו אף הם עם משפחות יהודיות רבות אחרות, למדבר סהרה.

במדבר צעדו שעות רבות עד שהגיעו לשבט בדואי – ברברי בשם "אבו סיף" שנרדף אף הוא על ידי האיטלקים. השבט לקח אותם תחת חסותו, ואב המשפחה נלחם לצד בני השבט, כנגד שבטים ופורעים אחרים שחייו באזור. משפחת סבי חיו בקרב שבט "אבו סיף" כשנה ואז חזרו לעיר פיליפ טומה.

כשחזרו לעיר, הם לא ידעו שהגרמנים עדיין נמצאים באזור, ואז ערב שבת אחד, האמריקאים הפציצו את העיר. סבי סיפר כי ראו מטוסי B17 ושהיו קרבות פנים מול פנים, בין בעלות הברית לגרמנים שהתבצרו בבתים שבעיר.

סבתי סיפרה לי  שסבי סיפר, שיום אחד כשכוחות הצבא האמריקאי חיפשו גרמנים ועברו מבית לבית, הם נכנסו אליהם הביתה, ומפני שלא דברו את השפה, לא הייתה דרך לתקשר איתם, לומר להם שהם לא גרמנים אלא יהודים. ולכן אב המשפחה לקח טלית, וסימן להם שהמשפחה יהודית, וכך ניצלו חייהם. בין חיילי בעלות הברית היו גם חיילים יהודים שהתפללו איתם בבית הכנסת וכך התיידדו.

למזלם, החיילים הגרמנים לא היו מודעים כנראה לריבוי היהודים בעיר פיליפ טומה, כך שלא ריכזו את היהודים לגטו, ולמחנות עבודה וחיי יהודים רבים ניצלו.

משפחתו של סבי המשיכה להתגורר בעיר פיליפ טומה עוד כמספר שנים, אך תמיד חלמו והשתוקקו לעלות לארץ הקודש – ארץ ישראל.

סבי הצטרף בגיל שלוש עשרה לארגון "הנוער הציוני", ועלה ארצה עם שתי אחיותיו. רק בשלב מאוחר יותר עלו ארצה גם הוריו ויתר בני המשפחה.

מהעיר פיליפ טומה, נסע סבי לעיר טוניס רבתי, ומהנמל הפליג בשנת 1950 לצרפת. בצרפת שהה בעיר "ברנואה"( אזור פריז) כשנה וחצי , שם למד עברית ועבודת חקלאות, ממדריכים שהגיעו מישראל והכשירו את הנוער. עם הוריו ויתר המשפחה שנותרה בטוניס שמר על קשר באמצעות מכתבים.

בשנת 1951 עלה עם יתר בני הנוער הבוגרים מצרפת לישראל, באונית המעפילים "ארצה". באוניה הפליגו 8 ימים ארוכים וקשים. הים סער וגעש, והאונייה הטלטלה בים כמו קליפת אגוז. לבסוף הגיעו לנמל חיפה, לשם הגיעו נציגי הסוכנות היהודית ולקחו את הילדים לחיפה. בחיפה התגורר סבי עם אחיותיו שעלו עימו ארצה מספר חודשים, ולאחר מכן כל אחד נפרד לדרכו. סבי עבר לכפר הנוער הציוני בקטמון בירושלים, ואחיותיו עברו לכפר גליקסון.

בחוות הנוער הציוני עבד ולמד כארבע שנים, עד שהוריו עלו אף הם ארצה, ואז הם התאחדו כמשפחה ועברו להתגורר במעברה בצפת.

בשנת 1956 התגייס סבי לצבא, ושירת ביחידת חרמ"ש והיה כלבן. סבי נלחם במלחמות ישראל, מהם היו לו זכרונות רבים. לצערי סבי איננו בין החיים וזכרונותיו נותרו עימו.

סבי הכיר את סבתי מרים (מסעוד) טויטו שתיבדה לחיים ארוכים בשנת 1964, כאשר הייתה בגיל 17. אמו שולה (ז"ל) גרה ליד דודה של סבתי, וכך הכירו במקרה, ולאחר כשנה נישאו וחייו יחד מעל 50 שנה. נולדו להם שמונה ילדים ושמותיהם: שולה, ראובן, אביבה, עופר, מגי,  אימי – אילנית, אלינור ועינבל. לסבי וסבתי יש עשרים נכדים  ושני נינים.

סבי עבד בקרן קיימת לישראל, במשך כל שנות חייו, מתוך אהבת הארץ והאדמה, ונהג תמיד לומר "עלינו לשמור על המדינה שלנו מפני חורבן. אם נשמור על המדינה לעולם לא נסבול עוד מפרעות, גירוש או שואה. עם בלי מדינה הוא עם בלי שורשים."

הזוית האישית

סבי חינך את ילדיו ואף אותנו הנכדים לאהבת ישראל, אהבת האדם וכיבוד כל אדם באשר הוא, בלי קשר למוצאו, דתו או אמונתו. סבי הנחיל לנו מורשת מכובדת וארוכת שנים , שבה סיפורים מדהימים על חייו בתוניס ברקע מלחמת העולם, האמונה באלוקים הכול יכול וסיפורים על אנשי דת מקובלים שעסקו ברזי הזוהר והנסתר. מלבד העובדה שסבי היה הסנדק בברית המילה שלי, הייתי קשור אליו מאוד. נהגנו לצחוק יחד, הוא היה מספר לי כל מיני סיפורים ואני הייתי משתף אותו בסיפורים משלי. באמצעות התוכנית הזאת זכיתי בדרך נוספת להנציח את סבי היקר והאהוב. אני מתגעגע אליו מאוד. יהי זכרו ברוך.