מאגר סיפורי מורשת

ילדות בצל המלחמה

נולדתי בעיר יפה במשפחה נפלאה וגדלתי כילד רגיל בעבר, עם משחקים ועם אוכל. האוכל בעיקרון היה בקבוק עם חלב ומוצץ הלכתי איתו, שיחקתי איתו, ישנתי איתו. אז פתאום החיים הרגילים נהרסו – התחילה מלחמה גרמניה נגד ברית המועצות.

כשהנאצים התקרבו לעיר לצרקסי, המשפחה שלי ברחה רחוק עד אוזבקיסטן. בדרך ראיתי איך המטוסים הנאצים זורקים פצצות לרכבת איפה שנסענו וראיתי איך קברו מתים על יד פסי רכבת באוזבקיסטן. לא היה מספיק אוכל, אבל אני כפעוט לא רציתי לדעת שום דבר ובכיתי ודרשתי בקבוק עם מוצץ. אימא הייתה בדיכאון ולא ידעה איך להרגיע אותי. פתאום היא מצאה איזה רעיון – היא מכרה טבעת זהב, קנתה בקבוק חלב ונתנה לי לשתות. אחרי שסיימתי את הבקבוק אימא אמרה שהבקבוק נהרס, כמו שהיו מתים בזמן הפצצות ברכבת, ואימא קברה את הבקבוק ריק בחצר, איפה שגרנו בשכירות בכפר. אחרי הסיפור הזה קיבלתי שוק פסיכולוגי וכמעט כל החיים מאותו יום אני לא שותה חלב.

שיעורים לחיים

אחרי המלחמה, בשנת 1945, אבא חזר בחיים מהמלחמה וכל המשפחה חזרה מאוזבקיסטן לאוקראינה, לעיר לבוב. שם התחלתי ללמוד בבית ספר. הפגישה הראשונה שלי עם אנטישמיות הייתה בגיל 10 בבית הספר, כמה תלמידים אמרו קללות כנגד היהודים. מורה רוסייה הכריחה את החוליגנים לבקש סליחה בפני שלושה התלמידים היהודים שהיו בכיתה. את השיעור הזה (מאבק נגד אנטישמיות) אני זוכר, ביחד עם כל הכיתה, כל החיים. המורה הזו פתחה לנו דרכים בחיים: היא לימדה אותנו אמנות (תאטרון, ציור, יצור מסכות, לבבות). אחרי הלימודים אצלה, 25 תלמידים מתוך 40 שהיו בכיתה המשיכו ללמוד ציור. המורה הזאת נתנה לי שיעור חברתי.

אני בכיתה ד' בבית ספר בעיר לבוב (אני בשורה השנייה מלמטה בקצה צד שמאל)

שיעור נוסף שלמדתי: בבניין של בית הספר היה חימום בתנורים עם פחם. בזמנו הביאו פחם בכמות גדולה במשאיות ושמרו אותו במקלט. פעם אחת משאית הגיעה אחרי הלימודים על מנת לפרוק פחם. הם עשו זאת במשמרת שנייה, ובגלל שעת ההגעה המאוחרת לא היו סבלים. הנהג ביקש מהמורה שהתלמידים יעזרו לפרוק את הפחם. כל הכיתה שמנתה ארבעים תלמידים התחילו לעבוד ולפרק פחם מהמשאית ולהעביר אותו למקלט, לסדר שם את הפחם בשורות. זו הייתה עבודה קשה ומלוכלכת, ואני אמרתי למורה שאני לא רוצה. המורה אמרה לי: ״בסדר שמואל, לך תתרחץ ותחכה עד שכל הכיתה תסיים את העבודה״. אני ישבתי בכיתה לבד כמה זמן, חיכיתי עד שהם סיימו את העבודה. כל התלמידים חזרו אחרי העבודה מלוכלכים ועייפים אבל גאים שעשו משהו טוב והתחילו להעליב אותי, לצעוק ולקלל. אחרי השיעור הזה – אני כל החיים ידעתי איך לחיות בחברה.

שיעור חינוכי אישי נוסף קיבלתי מאבא שלי, באותו גיל:  כהרגלי אחרי הלימודים חזרתי הביתה, אכלתי והלכתי לשחק בחוץ. בקיץ זה היה כדורגל, בחורף סקי, אבל ההורים ידעו איפה אני (לא היו אז טלפונים). פעם אחת נשארתי לשחק בכדורגל על יד בית הספר ולא הודעתי להורים איפה אני נמצא. כשחזרתי הביתה אימא הייתה בהיסטריה, כי לא ידעו איפה לפנות בחיפושים אחריי. כשנכנסתי לדירה, אבא מיד בלי שום מילה נתן לי סטירה חזקה שאני כמעט נפלתי מעצמתה. אבא אמר שאם עוד פעם בחיים אני אגרום לאימא להתרגז או להתעצבן הוא יעשה ממני נכה.

בית הספר בברית המועצות

מערכת החינוך בברית המועצות כללה שלוש רמות לימודים: התחלתי 4 כיתות, בינוני 8 כיתות, ובית ספר שלם 10 שנים. מי שלמד הכי טוב, בסוף שנת הלימודים קיבל תעודת כבוד. אחרי 10 שנים התלמיד הכי טוב קיבל מדליה מזהב, ותלמיד בינוני קיבל מדליה מכסף. אצלי נשארו אחרי בית ספר 10 תעודות כבוד ומדליה מכסף. הלימודים היו קשים, עמוקים וחזקים. מי שלמד עם רצון ויכולת קיבל ידע לכל החיים. לפי הרמות של בית הספר אחרי שנת לימודים היו בחינות: אחרי כיתה ה' היו חמש בחינות, אחרי כיתה ז' היו 8 בחינות ואחרי כיתה י' 10 בחינות. שפת הלימוד בבית ספר בו למדתי הייתה רוסית. מתחילת כיתה ב' לימדו גם אוקראינית (שפה מדינית) ואנגלית. הממשלה דאגה לחינוך ולבריאות הילדים.

כדי שיהיה יותר קל לנהל את גידול הנוער היו תנועות נוער: 1.מגיל 6 עד 10 – אוקטיברטה. 2.מגיל 10עד גיל 14 פיאונירים. 3.מגיל 14 עד גיל 28 קומסומלצי (קומסומול). בזמן שגדלתי עברתי את כל התנועות שסיפרתי עליהן. באותו זמן קיבלתי שיעורים לחיים. בברית המועצות היו שני סוגים אנטישמיות: מדינית וביתית. ההורים שלי הסבירו לי כי אני גר בין גויים, לכן אני חייב ללמוד ולהתיידד באופן הכי מוצלח כדי להשיג איזושהי מטרה. בסיום בית הספר, בגלל שאני יהודי, קיבלתי מדליה מכסף במקום מזהב, זו הייתה אנטישמיות ממוסדת, מדינית.

בברה״מ המדינה ארגנה עבודות יזומות לסטודנטים ונוער. לפי קבוצות נוער הממשלה ארגנה עבודות בחינם – ניקיון בעיר (איסוף חומרים למיחזור). בגיל 18 עד גיל 21 שלחו את רוב הסטודנטים לבנינים גדולים, שם עבדו כמעט בחינם בזמן ההפסקות בין שנת לימודים. לדוגמא, הייתה עבודות עזר בבניינים גדולים ניקיון שבילים, ואסיפת ירקות ופירות. אחרי שנת הלימודים, בזמן החופש רוב הילדים והנוער היו במחנה קיץ, שם שבילו ושיחקו ועשו ספורט.

אוניברסיטה ומקצוע

בגיל 17 עמדתי בבחינות לאוניברסיטה פוליטכנית בעיר לבוב וגם שם נתקלתי באנטישמיות. קיבלתי בבחינות 25 יחידות. לכניסה היה מספיק 21 אבל לא קיבלו אותי באופן חופשי. רק אחרי מאבק וכמה וועדות וויכוחים, בקושי קיבלו אותי בתור סטודנט. למדתי באוניברסיטה חמש שנים ורכשתי מקצוע: מהנדס הרכבה ותיקון ציוד לקידוח חיפושי נפט.

אני בזמן הלימודים באוניברסיטה

העבודה במקצוע זה מאוד מסובכת וקשה. כדי לקבל ניסיון בתחום עבדתי בהתחלה בתור פועל במשך ארבעה חודשים, ראש צוות שלושה חודשים ואחר כך התמניתי למנהל עבודה במשך שלוש שנים. עבדנו בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות לפעמים. עבדתי בחברה הזאת שלוש שנים לפי הפנייה מדינית, ובשנת 1965 עברתי לעיר קייב.

אני באתר עבודה – מאחור מתקן להרכבת מגדל בגובה של 50 מ'. 

התחתנתי ונולדה לנו בת בשם אנה. משנת 1965 עד שנת 1991 (עד העלייה שלנו לארץ) עבדתי כמהנדס קונסטרוקטור בניין. החברה בה עבדתי עשתה עבודות בנייה, שלדי בניין ועבודות מיוחדות מפלדה ובטון טרומי. לדוגמא: בנינו מגדלי טלוויזיה בגובה 250 עד 350 מטר, שלד בניין במפעל מטוסים (באורך 300 מטר רוחב על 100 מטר גובה, בנוסף לשלד פנימי עד התקרה – 35 מטר). עוד עבודה מיוחדת: פסל "אימא מולדת" במוזיאון מלחמת העולם שנייה בעיר קייב. הפסל הזה דומה לפסל "החירות" בניו יורק. בתאריך 16 באוגוסט 1991 עליתי ביחד עם המשפחה לארץ.

בישראל

בהתחלה האינטגרציה (השתלבות) שלנו הייתה קשה כמו לכולם בארץ חדשה, אבל הרגשתי את עצמי כמו בבית. הנקודות הקשות עבורי של החיים בארץ: שישה חודשים ראשונים לימודים באולפן (מהחיים שעברתי, ידעתי שהכי חשוב לבן אדם זה שפה). אחרי הלימוד באולפן עברתי כל מיני עבודות: מסגרות שישה חודשים, נגרות שנה וחצי. באותו זמן עברתי קורס מחשבים Autocad, אבל לא הצלחתי בעבודה. המשכתי לעבוד בתור פועל במפעל אלומיניום FERARU במשך 14 שנים. בגיל פנסיה המשכתי לעבוד במקומות אחרים עד יולי 2018.

עבודה בנגרות מתקופת העלייה לארץ

מתקופת נערותי חלמתי לראות עולם והחלומות האלה התקיימו רק בארץ. כל הזמן שעבדתי בארץ התאפשר לי לתייר בעולם, בימי החופש נסעתי לחוץ לארץ: לאירופה, לארצות הברית, לדרום קוריאה, יפן, סין ודרום אפריקה.

אם אני בוחן את תהליך העלייה והקליטה שלנו בישראל, שלי ושל בני משפחתי, אפשר להגיד שעברנו הרבה בעיות וקשיים, כמו כל עלייה. בברית המועצות עזבנו עבודה מסודרת, לימודים עד האוניברסיטה, דירה מדינית וזכויות. לקחנו בשתי מזוודות 20 קילו לאדם, מעט מאוד חפצים, וסכום של 100 דולר לאדם והגענו לארץ: בלי שפה, בלי מקצועות שצריכים במשק הישראלי. אשתי זכרונה לברכה לא יכלה לסבול את המצב הזה, ונפטרה בשנת 1998. הבת התחתנה בהצלחה והיום יש לה עבודה טובה. המשפחה של הבת מסודרת, יש להם דירה, מכונית ושני ילדים נהדרים. יש לי נכדה בת 14 שלומדת אמנות חוץ מלימודים רגילים. יש לי גם נכד בן 12 מאוד מוכשר במחשבים, כבר יש לו רעיונות לכתוב ולתכנת תוכניות של מחשב.

אני מאוד מודה על האפשרות להיות פה, לדבר, להתייחס, להתמודד, בקיצור – להיות בחיים!

אני בטיול בדרום קוריאה

שמואל מתראיין לתכנית הקשר הרב דורי:

לקובץ הסיפור המקורי:

הזוית האישית

שמואל: תכנית הקשר רב דורי מאוד מעניינת בגלל שההיא מקימה קשרים בין נוער ומבוגרים. זה נותן אפשרות לנוער ללמוד מהמבוגר, ולמבוגר ללמוד מהנוער. הרגשנו אווירה מאוד מיוחדת, למדתי הרבה על מחשבים, ידע שהיה חסר לי, ושותפי עידן נתן לי הרבה כבוד, רגשות טובים של חיבה, ושם לב לדברים הקטנים. אני מאחל לעידן דבר ראשון – תלמד טוב ותיתן את כל המאמץ להשיג את המטרה שלך. ובחיים אתה חייב לגור בבית משלך. ואל תתבייש בחייך, תתגאה בסוף החיים על השנים שעברו ועל מעשיך.

עידן: אני מאחל לשמואל שיצליח להגשים את כל החלומות שנותרו לו. הוא הבן אדם הכי מעניין שיצא לי לפגוש.