מאגר סיפורי מורשת

שמי אבנר רונן, נולדתי בבית חולים "מולדת" בחיפה, בשנת 1947. גרתי בקרית מוצקין עד גיל 34. לאמי קוראים חווה ולאבי ז"ל נחמן.

למדתי בבית הספר היסודי "אחדות" שבקריית מוצקין עד כיתה ח' והמשכתי בתיכון בבית הספר " בסמ'ת " שבחיפה. התגייסתי לקורס טייס בצבא ופרשתי מהקורס אחרי שנה בעקבות בעיית כאבי ראש. עברתי לשרת כסמל מבצעים (גם באגף התעופה). לאחר מלחמת יום כיפור עברתי לשרת בחיל רגלים משוריין. כשסיימתי את השירות הצבאי, למדתי בטכניון הנדסת מכונות. עבדתי בחברת אלסינט באגף הפיתוח (מערכות רפואיות). הכרתי את אשתי- רותי רונן בגיל עשריםף ונישאנו לאחר שלוש שנים. כשהייתי בגיל 45, יצאנו לשליחות בת חמש שנים מטעם עבודתי, לאוסטריה.

גולדי – סיפור אהבה

מאז ומתמיד אהבתי בעלי חיים. בילדותי גרנו בקריית מוצקין בבית עם חצר גדולה. היו אז ימי הצנע, והוריי החזיקו לול תרנגולות גדול וברבורים שנהגו להסתובב חופשי בחצר. ברבור אחד היה מאוד תוקפני לזרים ואי אפשר היה להסתובב ללא מקל, על מנת להרחיקו מעליך. כל יום היינו אוספים את הביצים על מנת למכרן בשוק. אני זוכר שהייתי כבן ארבע, נכנסתי והתיישבתי בתוך קערה מלאת ביצים והן נשברו. כמובן שהורי כעסו מאוד.

מאוחר יותר, הגיעו גם הכלבים למשפחה. כלב הוא בעל חיים שקל מאוד להתחבר אליו והוא מחזיר אהבה ללא תנאי ובכל מצב. גם לאחר נישואיי לאשתי, החזקנו בבית כלבים. הכלבה הראשונה הייתה כלבת זאב בשם "ונוס".היא הייתה מאוד קשורה לאשתי ופעם אחת השתחררה ורדפה אחריה לכביש ונדרסה. היא נפגעה ברגליה האחוריות ושכבה מגובסת תקופה ארוכה, מובן שטיפלנו בה כמו בילד קטן.

אולם – הכלב האהוב עלי מכולם היה "גולדי". זהו כלב מסוג גולדן רטריבר, כלב ציד בעל שערות זהובות ארוכות (כמו בפרסומות לנייר טואלט). קנינו אותו מהכלבייה של קיבוץ אפיקים המתמחים בגידול כלבים מסוג זה. הוא היה כלב יפיפה ומפונק, שאהב לקבל פינוקים. הוא תמיד היה מקבל אותי בליקוקים ומתרפק עלי בבואי מהעבודה. נוסף לכך, היה כלב חששן מאוד שנבהל בקלות מרעשים. ערב יום העצמאות אחד, בהיותו כבן 3 שנים, החלו חגיגות הזיקוקים והדלת הייתה פתוחה. הוא נכנס להתקף חרדה וברח מהבית. חיפשנו אחריו בכל היישוב ולמחרת הסתובבנו בשדות העמק אולם לשווא. נאמר לנו שבמצב חרדה קיצוני כזה, הכלב יכול לרוץ למרחקים ארוכים ולא מוצא דרכו חזרה. פנינו לעזרה במודעות ואפילו הגענו לתכנית בוקר בטלוויזיה שפרסמו את תמונתו. ציפינו שמישהו ימצא אותו והוא יזוהה בעזרת השבב באוזנו, אולם לשווא. תקופה ארוכה הייתי עצוב על אבדנו ובכל פעם שראיתי כלב דומה, הייתי ניגש לוודא אם זהו גולדי שלי. מאז עדיין לא אימצנו כלב אחר, אולם זיכרונו של גולדי נצור עמי לעד.

גולדי האהוב ואני

הזוית האישית

סבא: נהניתי מאוד מהמפגשים בתכנית ומהביקור המשותף בבית התפוצות.

נכדה: למדתי עליך שהיו לך הרבה בעלי חיים בעבר ושהתחברת אליהן בצורה משמעותית. גם אני כמובן מאוד נהניתי מהתהליך ושמחה שעברת אותו איתי ושהצלחתי להכיר אותך יותר.