מאגר סיפורי מורשת

רקע לסיפור

נולדתי בתל אביב בשנת 1935, בת יחידה לבית משפחת נרציס. שני ההורים שלי עלו מפולין בעלייה הרביעית 1925, הם היו אנשי עמל, נושאי דגל הסתדרות הפועלים.

אבא שלי עסק בייבוש ביצות ובניין ואמא הייתה עקרת בית ומטפלת בילדים.

כילדה קטנה אני זוכרת את הפצצת האיטלקים במלחמת העולם השנייה ואת המקלט שגונן עלינו – טראומה שליוותה אותי שנים בהמשך גם בגדות.

גדות בהפגזה

גדות סבלה מהתנכלויות קשות של הצבא הסורי, בצליפה ובהפגזות כבדות.

ההר ממול לגדות היה מאיים.

קשה היה וגם מפחיד להיות אמא בגדות וכן גם מטפלת בבית הילדים.

ההחלטה הייתה קשה את מי להוריד קודם למקלט, האם את הילדים הפרטים או את ילדי הגן, שהיו מאוד מבוהלים וגם אני עצמי.

אחרי שהילדים נרגעו וגם המבוגרים, הייתי מרכזת את ילדי הגן ומספרת להם על הירדן הזורם בסמוך לגדות, שהילדים לא הורשו לטייל שם עד אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש הרמה המאיימת.

סיפרתי להם שאפשר יהיה בחנוכה להשיט נרות דולקים על גבי מצופים ויאירו את זרמי הנחל לאורך ישובי גדות הירדן מצפון לדרום.

העשרה:

קיבוץ גָדוֹת נוסד בשנת 1949. הוא שוכן בדרום עמק החולה לגדות הירדן, בקרבת גשר "בנות יעקב" שעל דרך הראשית ישראל-סוריה. המתיחות בין ישראל לסוריה בגבול הצפון הייתה רבה בין היתר כתוצאה משאלת האזור המפורז שנקבע בהסכם שביתת הנשק. תושבי היישובים בגבול הצפון ובהם גם תושבי קיבוץ גדות היו נתונים להפגזות כבדות מרמת הגולן.

קיבוץ גדות

הזוית האישית

יערה: היה לי כייף מאוד לעבוד עם אמה וחווקה וזה היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור.

אמה: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי ויערה. הסיפור היה מאוד מעניין ואהבתי להתחלק עם יערה בכתיבת הסיפור. זו הייתה חוויה מאוד כייפית. חווקה: מאוד נהניתי מהחוויה הרב דורית. היה לי כייף מאוד להיזכר ולספר את הסיפור.