מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפתח תקוה עשר שנים לפני קום המדינה. למרות הפשטות ולמרות שנות הצנע החיים היו חיים טובים, היה קשר קרוב עם המשפחה המורחבת והשכנים, בילינו הרבה מאוד במשחקים מחוץ לבית והילדות הייתה ילדות מאושרת. הייתה משמעות גדולה מאוד לגיוס לצבא של מדינה כ"כ צעירה, עדיין לא בת 10, שעדיין נלחמת על גבולותיה. לאחר הצבא התחתנתי והמצב הכלכלי היה לא פשוט אבל עם הזמן התבססנו כלכלית, ילדנו 4 בנות מקסימות ויש לנו 8 נכדים ונכדות ו- 2 נינים.

כשנולדתי לפני 82 שנים בפתח תקווה. לא נולדתי בבית חולים אלא בביתה של סבתא שלי, ילידת טורקיה, ברחוב אחד העם, במקום בו שוכן היום משרד הבריאות של פ"ת. היינו שישה אחים ואחיות. הייתה לי אחות אחת גדולה, אסתר, שלאורך כל השנים הייתה החברה הכי טובה שלי. היא נפטרה לפני חודשיים. היו לי עוד שני אחים גדולים, שלמה וניסים שגם הם נפטרו. שני אחיי הצעירים יחזקאל שטבע בצוללת "דקר" ואברמל'ה שלשמחתי עדיין חי. עצוב שמתוך שישה נשארנו רק שניים.

אבא שלי דוד עם הרובה וסוס השמירה. על הסוס אחי ניסים, עומדים: אחותי אסתר ואחי שלמה, אני על הידיים של אמא שלי שמחה.

אמי שמחה ואחיי שלמה ואברמל'ה המומים ומקווים שהצוללת עוד תגיע…

יחזקאל על רקע הצוללת דקר

יחזקאל באנגליה – אחת התמונות האחרונות

טקס השלכת הזר במקום מציאת הצוללת דק"ר

פתח תקוה של אז לא הייתה עיר אלא מושבה. אמנם לא היו בה הרבה תושבים ולא הרבה כבישים אבל היו בה הרבה פרדסים ושדות והמון פתוח. כ"כ הרבה פעמים היינו שוקעים בבוץ כי הדרכים לא היו סלולות. באחת הפעמים, כשהייתי ילדה שקעתי בבוץ.  לא הצלחתי לצאת ממנו לבד והיו חייבים לחלץ אותי. כשחילצו אותי נעל אחת נשארה בתוך הבוץ. לא היה פשוט אז לקנות נעליים. קיבלנו זוג אחד לקיץ וזוג אחד לחורף. אם אפשר היה להעביר מאח לאח אז בכלל לא זכית לנעליים חדשות. פעם אחת נפלתי לתוך הבור של הקקי של הפרות… בית הספר היה מרוחק והיינו צריכים ללכת ברגל לפחות חצי שעה. גם חנויות לא היו בקרבת הבית. בזמנו כולם הלכו מרחקים ברגל כי הדברים היו מרוחקים ולמי היו מכוניות?! את הלחם, הנפט והקרח למקרר היו מביאים עד לבית. למה היינו צריכים נפט? מפני שהיינו מבשלים על פתיליות ופרימוסים. גם חשמל לא היה והיינו חיים על מנורות וגם מכינים שיעורים על מנורות. אפילו כשגדלנו מעט, לא היה טלפון וכשהיינו חוזרים מבית הספר, אני והאחים שלי, היינו קונים לחם ועד שהיינו מגיעים הביתה היינו מחסלים כבר חצי לחם.

גרנו בשכנות לכפר ערבי בשם פג'ה. בהתחלה היחסים היו טובים עם הזמן היחסים התחילו להתערער. הם התחילו להציק לנו ונלחמנו זה בזה. אני גם זוכרת את התקופה שבה הבריטים שלטו בארץ. כל הזמן היו עושים מעצרים וכילדים זה מאוד הפחיד אותנו למרות שלילדים הם התנהגו יפה והיו נותנים לנו סוכריות.

היו תקופות לא קלות. היום לכל אחד יש חדר משלו ויש מספר חדרי שירותים בבית, אבל כשאני הייתי ילדה השירותים בכלל היו בחצר מחוץ לבית והייתי צריכה להגיע לשם בקור ובחושך.

לא היה לנו חשמל ובישלנו על פרימוסים ופתיליות. כלים ששמרתי …

בזמן הפרעות והמאורעות הייתה לנו בחצר הבית עמדה של שומרים ואבא שלי היה ישן הרבה פעמים בחוץ כשהרובה צמוד אליו ושומר עלינו. אבא שלי היה חבר ב"אגודת השומרים"  בראשות אברהם שפירא שכינויו היה "זקן השומרים".

אבא שלי דוד מזרחי על סוס השמירה שלו

פגישה של אגודת השומרים. שלישי מימין אבא שלי דוד ורביעי משמאל אברהם שפירא "זקן השומרים"

גרנו האחים ביחד באותו החדר. אבל היו לנו חיים שמחים. סבא וסבתא שלי גרו בשכנות אלינו ובשבתות וחגים וגם בימי חול תמיד היו כולם מתאספים מתחת לעץ התות בחצר של סבא שלי. גידלנו תרנגולות.

אמא שלי שמחה והתרנגולות בחצר הבית

כולם היו מגיעים, משפחה, קרובים, שכנים ומדברים ומתווכחים וצוחקים. בתור ילדים לא הרגשנו מחסור. היה לנו אחד את השני, שחקנו מחבואים, בגוגואים, בחבל, בתופסת, סבתא סורגת, חמור ארוך, בפורפרה, בחמישה אבנים, אחת שתיים שלוש דג מלוח, דודס ובעוד משחקים שהיום לא מוכרים והיה לנו תחושה של ביחד והמון כיף. היינו משחקים בחבורות גדולות ילדים קטנים וגדולים יחד. את רוב הזמן בילינו בחוץ.

היה לנו משחק שהיו שותפים לו הילדים הצעירים יותר והבוגרים יותר ואפילו כמה מבוגרים. היינו לוקחים קקי של סוסים, שאריות של אוכל ועוד כל מיני דברים מגעילים. היינו עוטפים את זה בכמה קופסאות לבסוף עוטפים בעטיפה יפה עם סרט. היינו שמים את החבילה באמצע הכביש או סתם ככה על המדרכה ומתחבאים. היינו אוהבים לראות איך האנשים מתנהגים. היו כאלה שהיו לוקחים את החבילה ונעלמים במהירות. רק מהמחשבה איך יגיבו כשיפתחו אותה בבית, היו כאלה שהיו מסתובבים סביבה ומתלבטים מה לעשות, היו כאלה שהיו לוקחים אותה ומתחילים לרוץ ויש שהיו פותחים אותה במקום… כמה צחוק היה סביב המשחק הזה.

כמו שכבר סיפרתי, בגדים ונעליים קנו פעמיים בשנה, פעם בקיץ ופעם בחורף. השאר עבר מאחד לשני. נעלי קיץ קנו לנו בפסח ונעלי חורף בראש השנה. האמת היא שרוב הזמן היינו הולכים יחפים למרות שהחול החם היה שורף לנו את הרגליים. כ"כ אהבנו את תחושת החופש שזה נותן. אני נזכרת גם בכלניות ובצבעונים שהיום ניתן לקנות רק במשתלה אבל כשאני הייתי ילדה הם היו פורחים בהמוניהם בשדות.

בשנת 1950 ירד שלג כמעט בכל הארץ. זה היה אירוע נדיר ועבורנו הפעם הראשונה שזכינו לראות שלג. אני הייתי בת 12 ולא ניתן לתאר את ההתרגשות של כולם. עבור המבוגרים זה היה מחזה מדהים אבל גם לא פשוט. לא היו תנאים להתמודד עם השלג והקור העז, חלק גדול מהעולים גרו באוהלים ובכלל לאף אחד לא היו התנאים להתמודד עם זה,  אבל עבורנו הילדים זה היה מרגש ומסעיר. כולם יצאו החוצה לקור העז, בנו בובות שלג ועשו מלחמות של כדורי שלג. בדיוק כשירד השלג הייתי חולה באבעבועות רוח ולא הרשו לי לצאת לשחק עם כולם בשלג. ישבתי עצובה בבית, בכיתי והתחננתי להוריי שיתנו גם לי לצאת לשחק. בסוף, התחנונים שלי עזרו, ויתרו לי, הלבישו אותי במעיל של אמא שלי ונתנו לי לצאת קצת ולשחק עם כולם. אף פעם לא אשכח את החורף הזה של שנת 50.

בשנת 1955 כשהמדינה הייתה בת 7 בלבד התגייסתי לצבא.

אבא שלי שהיה אדם דתי התנגד שאתגייס לצבא ורצה שאצהיר שאני דתייה. לי היה ממש חשוב להתגייס לצבא ולהרגיש חלק בתרומה למדינה. כשאבא שלי הבין שאצטרך לשים יד על ספר תורה ולהישבע שאני דתייה, ולא הייתי דתייה באמת, הוא ויתר לי. התגייסתי לחיל הים. בצבא הוצאתי רישיון לנהוג על רכב משא. בחברה שבאתי ממנה זה היה ממש פורץ דרך. שימשתי כנהגת טנדר (נהגת של קצין בכיר).

אני עם הג'יפ הצבאי שלי

השירות הצבאי פתח לי פתח לעולם החילוני והמודרני יותר, עולם שהיה פחות מוכר לי. זו הייתה חוויה שהשפיעה על מי שהייתי כאדם בוגר. רכשתי חברים רבים והתנסויות מיוחדות. גם היום אני ממש שמחה שלא ויתרתי והתעקשתי להתגייס לצבא.

לאחר החתונה, סבא ואני גרנו במשך שנה וחצי בירושלים. כל חיי גרתי בפתח תקוה, למעט אותה שנה וחצי בירושלים. לא היה לנו כסף. גרנו בדירת חדר קטנה כשמבואת הכניסה שהייתה ממש צרה שימשה כמטבח. השירותים היו בחוץ ושימשו את כלל השכנים ואפילו את המתפללים של בית הכנסת הסמוך. בלילות החורף הקפואים של ירושלים לא היית הולך לשירותים אלא אם כבר לא הייתה ברירה… למרות התנאים כל הזמן היו לנו אורחים. בזמנים ההם לא היה קל להגיע לירושלים כך שמי שהגיע נשאר גם ללון. באחת השבתות התארחו אצלנו, בחדר הקטן הזה, שמונה בני משפחה, דודה שלי ואחותי ובני משפחתם. חבורה של 6 מבוגרים ו- 5 ילדים התכוננו לקראת השבת. בישלנו המון מאכלים לקראת השבת, קובה, דגים, ממולאים, מרק ועוד המון דברים טובים. בגלל שלא היה מקום ורצינו לנקות לקראת השבת שמנו הכול על איזה מדף גבוה. פתאום המדף קרס מהעומס עם כל האוכל הרותח. אחותי נפצעה וסבלה מכוויות. אבל לא נשברנו ובישלנו הכול מחדש… כמה צחקנו באותה השבת… נראה לי שלא ניתן היה לשבור אותנו, בפרט כשהיינו יחד, היינו מאוד קרובים, מגובשים ואופטימיים.

לאחר שנה וחצי בירושלים חזרנו לפתח תקוה. שושי, בתי הבכורה הייתה כבר בת חצי שנה. נולדו לנו עוד שלוש בנות, ביניהן אמא שלך, ענבר. היה מאוד כיף לגדל את הבנות בפתח תקוה של אז, עיר עם המון שדות ופרדסים. טיילנו המון ברחבי הארץ. כל קיץ היינו יוצאים בחמש בבוקר שיירה של מכוניות לחוף הים באכזיב והיינו מבלים בחוף במשך שבועיים.

חיים בעלי ואני מבלים…

היום כיף לי לבלות עם הנכדים שלי וכיף לי שזכיתי גם לשני נינים. מקווה שאזכה לעוד המון נינים. המשפחה הייתה ותמיד תהיה הדבר שהכי חשוב לי.

עמית הנכד הבכור מחבק את שתי הנכדות יובל ונעם, אוהד עומד לידי, בשורה מתחת מימין יואב רועי , אסף, סבא חיים ויותם.

הזוית האישית

מיכל– נהניתי מאוד והיה לי כיף איתך. הקשר שלנו מאוד התחזק ואני מאחלת לך בהצלחה עלי והצליחי בהמשך הדרך.

יובל– נהניתי לעבוד איתך ולהכיר את חייך פעם ואיך התנהלתם. אני מאחלת לך הצלחה בכל מה שתעשי והמון בריאות. (תמונה)