מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה ואני ילידת הארץ. בת לאם ילידת הארץ מזה שמונה דורות. אני הבת הבכורה וכאשר שאלתי את הורי מדוע נקראתי גאולה הם סיפרו לי שבאותה תקופה קראו להרבה בנות גאולה ולבנים יגאל כדי שתבוא גאולה לעם ישראל (ליהודים).

אבי יליד טורקיה, הוא עלה לארץ כעלם צעיר ברגל דרך סוריה. הוא נתפס על ידי הסורים והוחזר לטורקיה אך הוא לא ויתר על הרצון להגיע לארץ, וכעבור חצי שנה הוא שוב עשה את הדרך והצליח להגיע. לאחר הגעתו הוא למד חקלאות במקווה ישראל. לאחר זאת הוא הצטרף למחלקה הסקוטית של הצבא הבריטי ואיתם הוא יצא להילחם באירופה נגד הנאצים. בהיותי בת חצי שנה הוא חזר לארץ למשפחתו.

זוכרת אני את העוצר אשר הטילו הבריטים, תקופת המנדט הבריטי. אני זוכרת את זה בתור ילדה קטנה מטיילת עם הורי ברחוב בתל אביב ולפתע לקריאת העוצר הם תפסו כל אחד את ידי ורצנו הביתה.

הורי רצו להיות חקלאים והם היו בין מקימי מושב "בית הלוי" בעמק חפר ואבי קיבל את האחריות על השמירה. התקופה הייתה קשה מאוד, הערבים התנכלו לחקלאים והם נכנסו למושבים החקלאיים, גנבו והרסו להם את הנשקים. המשטרה הבריטית הייתה פרו-ערבית ולא עזרה ליהודים בעניין זה, לכן מאוד לא אהבנו את שלטון הבריטים בארץ. אבי הצטרף להגנה כי כך הייתה לו אפשרות לדאוג לנשק ולחימוש אזרחים יהודים לקראת המלחמה שהייתה צפויה עם עזיבת הבריטים. אני זוכרת את התעלה העמוקה מאחורי הבית ששימשה להגנה.

כתמונה עולה לנגד עיניי עזיבת הצבא הבריטי את הארץ. זוכרת אני את השביל עליו נסעו החיילים הבריטים אשר עמדו במשאית עמידת דום עם הנשק. כל אנשי הכפר מזקנים ועד הטף עמדו משני צדי הכביש ובירכו את עזיבת הבריטים את ארץ ישראל בדרך לנמל.

מספר שנים לאחר מלחמת השחרור הורי עזבו את בית הלוי. כאשר הערבים המשיכו בגניבות ובהרס במשק של הורי, החליטו הורי לעזוב והם עברו למושב עמינדב בהרי ירושלים. התקופה הייתה קשה מאוד והיו הפדאיון, אשר היו רוצחים אזרחים יהודים חפים מפשע היכן שרק יכלו למצוא, אפילו חודרים לבתים ורוצחים.

אני למדתי בבית ספר חקלאי עין כרם ומשם הלכתי ללמוד בבית מדרש למורי כפר בנהלל, ולאחר זאת התגייסתי לצה"ל. שירתתי שנה כנחלאית ושנה עבדתי כגננת בנגב במושב קלחים. לאחר השירות עבדתי כמורה בבית ספר בשכונה ד' בבאר שבע. לאחר שנה נישאתי ועברתי לירושלים.

כאשר נולדו לי ארבעה ילדים החליטה המשפחה (אני ובעלי) לפתוח את ביתנו לילדים בסיכון. בנינו בית במבשרת ציון. הבית היה גדול: בן שלוש קומות עם הרבה חדרים, וכך הפכנו למשפחה אומנת. הילדים הגיעו מבתים שונים והיו בכל הגילים. 12 ילדים הגיעו וכך עם ארבעת ילדינו היו שישה עשר. בחצר הבית היו חיות שונות: שני כלבים מגזע דוברמן, שפנים בכלוב וגם צב אשר היה הולך וחוזר מדי פעם. אחד הילדים רצה חמור וביקש כל הזמן שנקנה חמור.

החצר עדיין לא היתה מגודרת כך שכל חיה יכלה להיכנס ולצאת כאוות נפשה, כך קרה באחד הימים כאשר חזרתי עם הילדים מבית הספר היה חתול גדול מנומר רובץ לו מעל הארון הגבוה במטבח. הילדים ואני לא הצלחנו לגרש אותו, אבל בעזרת גבינה וחלב בצלחת הצלחתי למשוך אותו החוצה ויכלנו להיכנס לבית בלי פחד. החתול לאחר שאכל המשיך בדרכו.

כך היה המעשה בחמור

יום אחד כאשר חזרו הילדים מבית הספר בצהריים, ניגש אחד הילדים למגירת הלחם והוציא כיכר לחם שלמה, יצא החוצה ואני מציצה מהחלון ורואה להפתעתי חמור כחוש, אפור ניצב לו בגינה ומסביבו הילדים כאשר הילד שהוציא את הלחם פורס ממנו חתיכות קטנות לילדים שיתנו לחמור לאכול. כאשר סיימו לתת לו את הלחם הם נכנסו לארוחת הצהריים.

לשאלתי מאין החמור הם ענו: "החמור שלנו, מצאנו אותו בכביש בחזרה מבית הספר". אמרתי להם שאנחנו חייבים להחזיר את החמור למקום שממנו נלקח וזה יהיה לאחר ארוחת הצהריים. וכך, למרות הפצרותיהם הרבות, נראתה תהלוכה מוזרה בדרך שבראשה הולכת אני, האמא, ואחריי ילד מושך חמור וסביב החמור ילדים המדרבנים אותו להתקדם. כך הגיעה התהלוכה המוזרה בצהרי היום החם למקום בו אמרו הילדים ששם הם מצאו את החמור. שם הוא נשאר ואני והילדים חזרנו הביתה. למחרת כאשר שבו הילדים מבית הספר החמור כבר לא היה שם.

במשך 20 שנה שימשנו כמשפחה אומנת עד אשר עזבנו את הבית הגדול. כאשר בעלי נפטר, עברתי לגור בפרדס חנה ושם אני חיה 12 שנה עד היום. בבית במבשרת עברנו את מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון הראשונה ואת כל המאורעות שהיו בארץ. כיום אני מתנדבת במכון ויצו עם ילדי הגן וכיום אני מתנדבת עם ילד בבית הספר ל"שעה טובה" (תוכנית של ויצו).

יש לי ארבעה ילדים: בני הבכור יוסי הוא רואה חשבון ומתגורר בירושלים, בתי יובל תושבת פרדס חנה הייתה שוטרת כ-15 שנים, ילדי השלישי אייל הוא קצין בשב"ס ומתגורר בגן השומרון וילדי הרביעי בועז מתגורר במודיעין ועובד בקונסוליה האמריקאית בירושלים.