מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גאה שזכיתי להיוולד פה בארץ, זו זכות גדולה

בית ספר בלפור בו למדתי
"אלטלנה" בלהבות ליד חופי ת"א
הילדות שלי בתל אביב הקטנה

אני קודם כל מודיעה בגאווה שזכיתי להיוולד פה בארץ, זו זכות גדולה. ההורים באו מפולין, כך שיכולתי גם להיוולד שמה, ואז לא בטוח אם היום הייתי קיימת. כל הילדות שלי הייתה בתל אביב הקטנה, בשדרות רוטשילד, בסביבה מאוד משכילה ותרבותית, למדתי בביה"ס בלפור, ברחוב בלפור.

התחתנתי וגידלתי שלושה ילדים. גדלתי שלושה ילדים. חייתי עם בעלי 50 שנה פחות כמה ימים, עד שהוא נפטר מסרטן. עבדתי בביה"ס לאחיות בבית חולים שיבא 24 שנים. הייתי מתנדבת 9.5 שנים ואח"כ נכנסתי לפה להיות דיירת. 

בית הספר היה מאוד על רמה, יצאו משם כל מיני אנשים שיש להם תפקידים מאוד חשובים במדינה, בית הספר הקנה ערכים.

מה שאני זוכרת מילדותי – הייתי בת יחידה. אמא שלי עבדה במשק בית, אבא שלי עבד בחברת חשמל, היום חברת חשמל זה ה-מקום אבל אז, כשאמא הייתה רוצה להגיד כמה שהיא מסכנה, הייתה אומרת: "נו טוב, בעלי עובד בחברת חשמל…" וכולם הבינו כמה שהמצב קשה. ההורים לא השקיעו בי, בחינוך, חוגים לא היו אז, למעשה אני גדלתי לבד. על אף שגדלתי לבד לא היו דברים שיכולתי להיגרר בגללם למשהו שלילי בסביבה שלי. ההורים שלי יכלו ללכת לעבודה בשקט, ידעו שאין לי שום גירויים מילדי רחוב או משהו כזה. זה לא היה קיים, בכל אופן לא בסביבה שאני גרתי. לא היו לנו משחקים וספרים, אז היינו ממציאים לבד משחקי רחוב, למשל "על חבל", חמש אבנים, קלאס. לא הייתי הרבה בבית. בחוץ היה עולם מאוד עשיר, הייתי מטפסת, קוראת ספרים בספרייה, לא היו הרבה ספרים אז הייתי קוראת ספר אפילו יותר מפעם אחת ואחר כך, אם הספרים לא הספיקו לי, עברתי לספרייה אחרת. העולם היה מלא דמיונות על מלך, על מלכה. הייתי לבד מדמיינת לי וממציאה סיפורים.

הבילוי הטוב היה ביום שבת, בשעה 12:30 ללכת חתיכת דרך, כמעט עד שפת הים, שם גרה בת דודתי, ולשבת ולשמוע את התכנית "כבקשתך לשירים עבריים". את זה אני לא יכולה לשכוח, כל שבת היינו הולכים ושומעים. חוץ מזה בימי שישי, בבית ברנר ברח' ברנר, היה יושב המנחה דניאל סוברבסקי ומנגן בפסנתר את השירים שהוא הלחין ואנחנו היינו יושבים ושרים, וזה היה יפה.

בלי ספרים, בלי משחקים, יצרתי לבד עולם יפה. הייתי בת יחידה אז הייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה כל הזמן, ההורים לא בבית – אבל לא היה לי משעמם. הייתי ממציאה משחקים בקלפים ומשחקת גם בשביל מישהו אחר. היה לנו גם איסוף בולים. כשהייתי יותר קטנה, עד היום אני לא יכולה להבין את זה, אבל עובדה, הייתי אוספת זהבים, הולכת מתחת לחצר או מתחת לשיחים והיו שוקולדים שהיו עטופים בנייר כסף בכל מיני צבעים, בטינופת ובלכלוך, אוספת, מיישרת, שמה בספר, מייבשת גם עלים, כל מיני דברים היינו עושים והיתה לי חברה שגרה ברחוב השני, ברחוב אחד העם. היינו שמה גם כן משחקים.

אמא שלי לא הכינה אותי מה זה מחזור, לא ידעתי עד שקיבלתי, קיבלתי בגיל 11.5 ואז היא אמרה שאני כבר גדולה. ואז הלכתי לחברות שלי ואמרתי להן "אני גדולה" והן אמרו לי: "למה את גדולה? גם אנחנו גדולות!" ואני אמרתי "לא, אין לכן את זה", אני בעצם לימדתי אותן את זה. עד היום אני בקשר עם החברה הזאת ועם אחותה, אפילו אתמול דיברתי איתה בטלפון. זו חברות שנמשכת למעלה מ-70 שנה!

מחר אני בת 77. אני כבר יכולה להגיד שאני בת 80 פחות 3 שנים.

בילדותי לא היו אמצעי תקשורת כי לא היה רדיו, ואני לא זוכרת אם קראנו עיתונים בארץ, או לא, אבל כשהיו מאורעות חשובים אז זה עבר מפה לאוזן. למשל, על ההתקפה על האנייה אלטלנה. אני זוכרת איפה עמדתי ושמעתי את הבשורה.

אם בכלל לחזור אחורנית, אז אני עוד הייתי בזמן שהיה כאן השלטון הבריטי, המנדט. הם היו מדי פעם מחפשים חברי אצ"ל ולח"י שהיו עושים להם צרות, היו מפוצצים להם. אז כל פעם היה עוצר, היה עובר רמקול ברחוב והיה מודיע שמשעה זו וזו יש עוצר וכולם צריכים להכין אוכל בבית, שלא יצטרכו לצאת. אני זוכרת שאני יצאתי לחצר בזמן העוצר, ואז נכנסו שני אנגלים ואני רציתי לברוח אבל הרגליים נדבקו לי לקרקע ולא יכולתי לברוח, ידעתי שאני לא חשודה אבל הם פשוט רצו ללכת לשירותים. תמורת זה שנתנו להם את השירותים, נתנו לאמא שלי לצאת ולקנות לחם במאפייה. לאמא שלי היה יתרון, שהם החליטו משום מה שהיא לא יהודייה, היה לה אף כזה… אז הם נתנו לה להיכנס בלי תור. היה תור לכל מיני דברים, כי היינו מוגבלים בשעות לפעמים.

אז לא היינו אוגרים בבית אוכל כמו היום, היום מספיק לי פעם אחת בשבוע ללכת לסופר ולמלא את המקרר, אז גם היה מקרר קרח ולא פריג'ידר חשמלי, האוכל היה מתקלקל, והוא היה יותר קטן ולא יכול היה להכיל הרבה.

כל יום כשחזרתי מביה"ס, היה לי תפקיד ללכת לקנות קרח. לא היה כזה דבר "לא מתחשק לי, אין לי כוח" – את זה אומרים רק אנשים זקנים. היום אומרים את זה. אז ידעתי שזה התפקיד שלי ואותו אני חייבת למלא. אלה היו זמנים אחרים, של תקופת הצנע. מצד אחד היה טוב שהיו פחות ממתקים. באמת שהתחלתי לטפל בשיניים כשהייתי בהיריון, בגיל 24. כל צורת הבישול היה בסירי אלומיניום. היום אומרים שזה לא בריא. היינו הולכים לשירותים, תסלחי לי, מנגבים עם נייר עיתון כי לא היה משהו אחר. אז באמת היו יכולות להיות מחלות.

לפני שבועיים הילדים לקחו אותי לתל אביב, לאזור בו היה בית הספר שלי, ליד זה היה קופת-חולים, לשם הייתי הולכת. אז לפני שבועיים עברתי שם והסתכלתי ואין זכר לקופת-חולים, יש שם מגדל עד השמיים. אני אוהבת נורא לטייל בתל אביב, אני זוכרת מה עמד פה ומה עמד שם. לא נסענו הרבה באוטובוס, הלכנו ברגל. מבחר של דברים לא היו. בשביל מה צריך להיות עשיר? מה, הוא אוכל בכלים של זהב? לא הייתה רכושנות. היו אנשים מועטים שהיה להם את הג'וק של הרכושנות. אז יכלו לקנות מגרשים, כאילו בזול, אבל לא בזול – זה היה בהתאם למשכורת. גם המשכורת הייתה שואפת לאפס.

היינו צנועים, בגלל זה העיתון לא היה מלא עם גנבות, היום העיניים גדולות אבל אז לא היה גם מה לקחת. אני זוכרת שאת הבית סגרנו עם מפתח הכי פשוט כי לא היה מה לגנוב. אני זוכרת את הערבים באים מיפו ומחטטים בזבל, מה הם מצאו שם? השד יודע. לא היה מה לקחת. מהבחינה הזו זה היה מאוד נוח. אין את הפחד – גם לא אונס. כשהתרחש האונס הראשון בתל אביב, אולי זה גם היה רצח, אנחנו היינו המומים, לא ידענו מה זה. חשבנו שרק בסרטים זה יכול לקרות, ושלא יכול להיות שזה קיים במציאות.

לא ידענו משהו אחר, נולדנו לתוך זה. הייתי גאה שיש לי שמלה כמה שנים ושאני שומרת עליה, היום יסתכלו עלי שאני מסכנה, מה היא לוקחת את הסמרטוט הזה. אבל אז זה היה מקור של גאווה – אני שומרת על בגדים. אני לפעמים אומרת שעם כל האנוכיות והלוקסוס של היום, אולי בגלל הנוסטלגיה מסתכלים אחרת. גרנו בחדר אחד, המקרר היה בחדר. זו הייתה דירה של 4 חדרים בדמי מפתח. 2 חדרים הייתה אגודת עזרת יתומים, אנחנו בחדר אחד והיה עוד איזה גבר רווק, במטבח. לא כל יום יכולתי להתרחץ אז אמא שלי כל יום הייתה מנגבת במטלית. אולי התרחצתי באמבטיה פעם בשבוע.

אני זוכרת גם את הדגים, היו קונים דגים חיים ושמים אותם בתוך המים, תופסים את האמבטיה. כשאתה נולד לתוך דבר כזה ואתה לא חשוף לדברים אחרים, אז אתה יכול להיות מאושר כי אתה לא יודע חיים אחרים.

חיינו בצנעה – היינו בחדר אחד עם אבא, אמא ומקרר – זה לא היה נוח. הדבר היחיד שאני זוכרת שאמא שלי חינכה אותי – אמרה לי משפט אחד והוא אומר הרבה: היה איזה יום שהרגזתי אותה, אז היא אמרה לי: "מגיע לך מכות אבל אני לא רוצה שאת תבכי כי את תעירי את השכנים", וזו בעצם ההתחשבות באנשים, וזה הוביל אותי תמיד בחיים, שזה מאוד מאוד חשוב. לפעמים מדברים הרבה אבל כשאומרים את המשפט האחד במקום אז זה נחרט.

בצבא שירתתי פה בתל השומר, על יד השער הגדול, זה היה מכון לחקר רפואה צבאית. הכניסו אותי בתור כתבנית, יש לי בעיה עם האצבעות של הידיים והרגליים, יש לי ניוון שרירים אבל לא כמו שיש לתעשיין הזה של דלתא (דב לאוטמן ז"ל, הערת מערכת) אלא זה מפריע לי למהירות. כשהייתי בטירונות היה צריך מהר להתארגן ולהתלבש אז תמיד היו לי קשיים. כשלמדתי פקידות בביה"ס "ספרא" (רציתי להיות מורה אבל אבא שלי אמר לי שאני צריכה להתחתן, להיות בבית, לגדל ילדים, אז לא היו לי שאיפות גדולות, החלטתי שעד שאתחתן אעבוד בתוך פקידה) אז המנהלת של ביה"ס ספרא אמרה לי שאני תלמידה טובה, בגלל שדגרתי, לא בגלל כישורים מיוחדים, ושאני אהיה פקידה טובה – אבל דבר אחד אמרה: אל תהיי כתבנית. ובדיוק זה התפקיד שנתנו לי כשהגעתי לצבא. כמובן שעמדתי בזה ועשיתי כי הייתי חרוצה אז הצלחתי אבל זה היה מאוד קשה בהתחלה. הושיבו אותי בספרייה, רצו שאהיה ספרנית וכתבנית. ספרנית זה לא הלך, אבל בתור כתבנית הייתי בסדר.

את בעלי, חנוך, הכרתי אחרי הצבא, בשנת 1956. כשהשתחררתי התחלתי להסתכל לצדדים, לחפש איזשהו בחור ואז הכרתי את בעלי. הוא היה ניצול שואה. הזהירו אותי לא להתחתן איתו כי הוא סוחב איתו מטען לא פשוט. אבל בכל זאת התאהבתי בו, התחתנו – הוא היה כל כך היה ישר! גרנו בדירה מפוצלת בשכירות, ברמת גן ברחוב צל הגבעה. בא בן דוד שלו ורצה לתת לו כסף לחתונה, אפילו לא היה לו כסף לקנות לי טבעת. אז הוא נתן לו כסף בדיוק בשביל לקנות לי טבעת, לא לקח יותר.

העולם קצת נפתח יותר, אבל הוא היה יותר מקובע. אבא שלי הזהיר אותי – למה אני מתחתנת אתו, הוא קרא לו כלומניק, כי אין לו כסף. התחתנו ב-1957 ועברנו לגור בגבעתיים, 2 חדרים, זה כבר היה משהו! חדרים יפים, בבית משותף וחדש. נכנסנו לחובות של 400 לירות, זה היה המון, זו הייתה משכורת. שילמנו בשנה 4000 לירות. ככה התחלנו להתקדם, לאט לאט.

מה שנתנה לי הילדות שלי, אני חושבת שקיבלתי חינוך מעולה כי הייתה אווירה. יום עצמאות היה חג גדול. מה שקרה לעם הזה עניין אותנו, הכל היה חדש, איך קמה המדינה. אני זוכרת בכ"ט בנובמבר 1947 שהודיעו באו"ם בעד הקמת המדינה של 33 בעד, 13 נגד. לא היה לנו רדיו. באמצע הלילה אני מתעוררת ושומעת קולות ושאלתי את אמא שלי מה זה הרעשים האלה, אז היא סיפרה לי. אנשים יצאו עם הפיג'מות בלילה והתחילו לרקוד והייתה הרגשה כזו של אופוריה, תהיה לנו עכשיו מדינה! ואח"כ ביום שישי בן גוריון, שמה בשדרות רוטשילד, בבית דיזנגוף, הכריז על הקמת המדינה. למחרת, ביום שבת בבוקר, אמא שלי כבר מאושפזת בבי"ח עם סרטן השד והתעוררנו כשהתחילו היריות, פשוט כמה שעות אחרי הכרזת המדינה ביום שישי, למעשה מלחמת הקוממיות התחילה בכ"ט בנובמבר, אבל באזור שלנו כבר התחילו להפציץ והתחילה מלחמה והיה צריך להדביק עם הזכוכיות, אם תיפול פצצה. ואז כבר הייתה תקופה יותר קשה אבל היינו עוד ילדים, קיבלנו את זה ברגשות מעורבים, לא היינו בחרדה מי יודע מה, אבל אולי המבוגרים לקחו את זה יותר ברצינות.

אבא שלי נלחם במלחמת הקוממיות, הוא נלחם באיזה כפרים והביא כל מיני דברים משם. משהו למזכרת, אבל הוא לא ממש היה. בעלי, כל פעם שהיה משהו היו קוראים לו, הוא היה ממש חייל, אני חושבת שהוא היה מלח הארץ. הוא היה בחיל הים, הוא נלחם במלחמת ירושלים, היה בביה"ס לשוטרים בירושלים ועיקר העבודה שלו היה לגלות מוקשים. מכיוון שהיו אנשים שהיו חרדים, אז הם ישבו בצד, והוא שראה את המוות כל כך הרבה פעמים, בקור רוח היה מפרק את המוקשים. הוא היה גם אדם ישר, היושר שלו לפעמים עלה לנו ביוקר ואפשר היה לסנג'ר אותו. הוא לא היה רודף כסף, לא היה לזה ערך בעיניו. אני הייתי יותר חומרנית, במשך הזמן המציאות הכתיבה לי. היו חיים קשים, הקושי אצלי נבע מהגידול של הגדול שהיה לי המון בעיות שאני לא יכולה להיכנס לזה. אבל מה? היו לי שכנות טובות וזו הייתה יד רוחצת יד.

אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 12, שלוש שנים חייתי רק עם אבא שלי ואז בגיל 15 באה הדודה שלי, אחותה, ואבא התחתן איתה והיא העמידה אותי במקום, כי 3 שנים בלי אמא, עם אבא שעובד כל יום, אז קצת יצאתי מהמסלול, אבל היא לא עזרה לי.

היום אני לא יודעת אם שכנים כל כך עוזרים. רק שואלים מה שלומך ולא מחכים לתשובה. למעשה החברויות שלי זה שכנות. תמונה אחת מיני רבות: אני הולכת לחדר לידה עם הבת שלי, השכנה מנקה לי את הבית, והשכנה שהייתה גרה לפניה ונשארתי איתה בקשר, היא הייתה אחות, אז היא הייתה איתי בחדר לידה ואז היה לי נורא טוב שהיא האחות. היה לי ביטחון. ויש לי איתן קשר עד היום. אין לי הרבה חברות.

אני לא למדתי סיעוד, עבדתי בביה"ס לסיעוד בתור כתבנית. אני לא רציתי להיות כתבנית ועבדתי בזה 24 שנה אבל 19 שנה מתוכן הייתי כתבנית יחידה, אח"כ הביאו לי עוד עזרה והייתי צריכה לעמוד בלו"ז, במבחנים, אפילו תעודות הייתי מדפיסה, משכפלת, מחברת חוברות, את העיניים עקרתי! הייתי מועמדת לפרס שיבא. עד היום אני שומרת על קשר עם ביה"ס, לפחות 3 פעמים בשנה אני מבקרת אותם. לפני 12 שנה יצאתי לפנסיה.

הבעיה היא שלא יכולתי להיות מהירה, לא הייתי עומדת בלו"ז, לפעמים הייתי נשארת עוד זמן כדי לגמור את זה. היום אני לא יודעת אם הייתי עובדת כך. בשביתות הייתי עובדת, בשעות מאוחרות. אפילו כשלבן אדם יש קשיים, אם הוא רוצה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר, הוא מתגבר על זה. והיו לי באמת קשיים אבל אני רציתי להצליח ובאמת נשארו לי חברות מביה"ס.

היום אני ב"חופש", אבל בעניין של טיולים אני מאוד דלה, כי יש לי גם בעיה עם הרגליים, לטפס ולהגיע לכל מקום. לחו"ל הבת שלי הכריחה אותנו לנסוע אז הייתי רק במזרח אירופה – הונגריה, צ'כוסלובקיה, סקנדינביה, ואחר כך בדנמרק, שבדיה, פינלנד ונורווגיה. כל זה היה בשני טיולים. מאוד יפה שם. שבועיים אחרי זה הייתי בחלום, הייתי מעופפת, זה היה טיול משגע. בארץ אח"כ התחלתי לנסוע לטיולים אבל היה לי קשה. לפני שנה בדיוק יצאתי לנופשון של 4 ימים בירושלים, אני חולת ירושלים, יש לי לפחות 30 ספרים על ירושלים. כשמדברים על ירושלים אני ישר זוקפת אוזניים. אני גם מרצה פה על ירושלים. יש לי דפים מהאינטרנט, סיפורים, גם מהעיתון, יש לי תיק מלא. פעם בשבוע אני מרצה לדיירים. הם נורא נחמדים, הם יושבים ומקשיבים ואני מדברת על כל מיני נושאים, אני מחפשת חידונים באינטרנט, בייחוד על השפה העברית, המון פתגמים. יש לי המון עבודה, המון. יש לי קלסר כולו עם עבודות שאני עשיתי, ואני יכולה לחזור אחרי חצי שנה שוב על אותו חומר, הם לא זוכרים. חוץ מזה, גם אני לומדת.

הסקרנות אצלי לא נגמרת, תודה לאינטרנט שאפשר ללמוד ממנו. כל הזמן שהראש עובד צריך לנצל אותו. אני באמת משתדלת, אז אני גם נותנת מעצמי וגם אני יוצאת מרווחת. זה שווה לי.

4.5 שנים לאחר שבעלי נפטר היו לי מצבי רוח עולים ויורדים כי היה לי קשה להיות לבד ולא מצאתי לעצמי פתרון. פניתי לביטוח לאומי והם קבעו שאני אפילו לא צריכה עזרה של כמה שעות. קרה לי שיום אחד שחיטטתי בכרית של כף היד, וכנראה שרטתי את עצמי ומכיוון שיש לי באצבעות זרימת דם מאוד דלילה, נהייתה לי אינפקציה ואז הגעתי לביה"ח – לא הייתי במיטבי ואז הייתי נורא מתלוננת, אבל זה כאילו שהמוח שלך מקבל חומרים שליליים, את רואה את הכל שלילי. אני תמיד הייתי הבריאה. זה מה שקרה לבעלי, הוא היה סמל הבריאות אבל הכל יחד יצא. כשהגעתי לביה"ח, שלחו אותי הביתה – תקחי אנטיביוטיקה ותלכי הביתה. ורגע לפני שיצאתי, שאלו אותי אם אני לבד בבית ואמרתי כן. אז היא אמרה: את יודעת מה, תלכי לרופא עור.

והרופא שאל אם אכפת לי להיות יומיים-שלושה בביה"ח ואמרתי שמתאים לי. אשפזו אותי במחלקת עור. קמתי למחרת עם כף רגל של פיל!!! הייתי מאושפזת באורטופדיה שיקומית חודשיים, אח"כ פחדתי להגיע הביתה כי אין לי מעלית ואני צריכה לעלות 16 מדרגות. אז שלחו אותי לחודש לגריאטריה ומשם הדרך הייתה יותר קצרה. הפציעה שלי הייתה האירוע המכונן שהוביל אותי לפה.

בירושלים ביקרתי ביוני ל- 4 ימים בשנה שעברה. הייתי צריכה לקחת אישה שעוזרת לי, שאני לא אפול למעמסה.

ויש לי עוד המון עבודות שאני לא מגיעה אליהן – המון תשבצים, אני אוהבת תשבצים. גם את המחשב אני מאוד אוהבת. אני משתדלת לעשות לי את החיים טוב, ללמוד, יש לי מחברת שבה אני רושמת שאני אזכור ואח"כ מעיינת במחברת. יש לי סקרנות שלא נגמרת. וחוץ מזה זה תרגיל מצוין לזיכרון, גם משפרת את הידע שלי באנגלית. יש המון דברים לעשות. לפעמים אני לא הולכת לישון ב-4, חבל לי על הזמן. אני הולכת לישון קרוב ל-1 בלילה.

שגרת היום שלי מתחילה עם השכמה. השעה תלויה בגברת שמעירה אותי. לפעמים אני מצליחה לישון, כי אני הולכת לישון מאוחר. אז יש לנו ארוחת בוקר ואחרי זה יושבת איתנו מדריכה, ומקריאה לנו משהו מעניין וגם אנחנו עושים התעמלות ואח"כ מקריאה לנו שוב. ב-10:30 יש לנו שתייה ואח"כ נותנת לנו אקטואליה, ולי יש הרבה דברים להגיד, מעניין אותי מאוד מה שקורה פה בארץ. אח"כ צהריים ואח"כ יש לנו חופש עד 4, ולפעמים אני לא הולכת לישון. חבל על הזמן. אני דורשת מעצמי יותר. לפעמים באים לנגן, רבנית, כל מיני דברים, התעמלות, וזהו אח"כ ארוחת ערב ואז יש לי עד למחרת זמן. אני עם עצמי. יש לי פה חברת נפש, אישה בת 86 שהיא גדולה מהחיים. היא מתמודדת עם אירוע מוחי שהיה לה, חצי גוף משותק, היא עצמאית בשטח ויש הרבה מה ללמוד ממנה. יש אנשים שאני לא מדברת איתם כי אין לי מה לדבר ויש כאלה שצריך להיות מנומסת, להגיד שלום ולהתעניין מה שלומם.

אם הייתי בדיור מוגן, אולי היינו יוצאים יותר לתיאטרון ולטיולים אבל יש לי דבר אחר במקום זה. לפעמים אני מסוגלת 4 שעות במחשב. את כישורי המחשב למדתי בעבודתי ככתבנית, אח"כ עברנו למחשב איינשטיין, ואח"כ לWORD. הייתה לי גישה. הבן שלי לפעמים עוזר לי ומלמד אותי. הוא מהנדס. אני לפעמים עולה לו על העצבים כי אני רוצה לדעת יותר. זה תלוי המון בי ואיך אני מנהלת את החיים שלי. כשעבדתי בביה"ס, זה נתן לי המון. הייתי בורג הכי קטן במערכת, אבל המנהלת הייתה תמיד אומרת שאם הבורג לא עובד בסדר, אז כל המערכת כושלת. למדתי שם המון, קודם כל תקשורת, הייתי מדפיסה המון דברים רפואיים שלא הבנתי, אבל בתקשורת הבנתי. הייתי בחברה מאוד טובה, זה מילא אותי. ניסיתי להכניס לעבודה יותר עניין, החברה מאוד מצאה חן בעיני, היו צחוקים שאי אפשר לתאר. להיות כתבנית זה נורא משעמם, חיפשתי איך לעשות עניין. אצלי מקום העבודה היה גם מקום של בילוי. הייתי יוצאת הרבה, בעלי לא אהב לצאת. הייתי קשורה למועדון כפר המכביה. וכשהיינו כבר כן שנינו יוצאים, כל אחד היה הולך לכיוון אחר. אף אחד לא הכביד על השני. לשבת עם הבנות בדשא ולצחוק, להקריא להם דברים מהמחשב שהייתי מוציאה. כשאני מקבלת כדור, הוא גם עושה לי מצב רוח טוב. הגעתי לביה"ח, הייתי במצב רוח נורא קשה, פחדים, ריקנות. אהבתי לרקוד, אז הייתי חוזרת בערב ומפחדת לעלות בחדר מדרגות. גרנו 3 דיירים בכל הבית. פחדתי לבוא מאוחר, הייתי בדיכאון ולא חשבו שאוכל לצאת מזה. ועובדה שיצאתי. היום אנשים בדיכאון הלא מקבלים כדורים להרגעה אבל אדם צריך גם להשתתף, הוא לא יכול לסמוך רק על הכדורים. הכדורים יכולים לעזור אם אתה עוזר לעצמך. עושה מאמצים. לקחתי כדורים ואח"כ הפסקתי כי חשבתי שאני מרגישה טוב אבל זה שוב חזר אלי. ז"א, הייתי צריכה לקחת אותם. אז היום אני לוקחת.

אני נתתי פה גם הרצאה על צחוק, אפילו עשיתי להם הצגות. עכשיו הגיעה אלינו מישהי שמלמדת אותנו איך להציג, כמו בתיאטרון. יש אנשים שמסתכלים על זה שזה נורא מגוחך ולדעתי זה משחרר, זה נותן, מעשיר אותך, אפשר להתענג כי למעשה רוב הדברים, השמחות, זה על ידינו. אתה עצמאי, אתה יכול להתלבש – זה יופי! כל זמן שאני יכולה לעשות דברים לבד, זה כיף! גם המוח מפריש את האנדורפין, הורמון שנותן שמחה. הלכתי לסדנת צחוק בכפר המכבייה. יום אחד פגשתי את המדריך בפארק הלאומי, שאלתי אותו מה נשמע והוא התחיל לצחוק ואז גם אני. אנשים שעברו חשבו שאנחנו 2 משוגעים וזה כל כך שחרר… אני מחפשת כל הזמן איך לצחוק ואיך להנות ואני יודעת שהזמן שלנו מאוד מוקצב. כל יום שעובר לא חוזר. לדעת למצות את היום, לעשות אותו בכיף, לראות את הצדדים הטובים, להחיות אותו, לתת לו כיף. אני יושבת עם הזקנים ונותנת להם עצות לחיים, הכל אני מוציאה מהמחשב.

משפחה

בני הבכור הוא אביקם. הוא גר בצפת. הבן השני שלי זה אמיר, בן 49במקצועו הוא מהנדס אלקטרוניקה והבת, ענת, נשואה ולהם יש  2 בנות, נכדותי. המשפחה שלי היא לא רגילה. אבל צריך ללמוד לחיות עם זה, לא להשלים אבל ללמוד לחיות עם זה. 

לימודים

בגרות לא עשינו, למדנו 10 שנות לימוד. אבא שלי אמר לי שאישה צריכה להתחתן ולהיות בבית. הייתי דוגרת על הלימודים ועוזרת לתלמידים אחרים. הייתי תלמידה טובה ורצינית, בכלל ילדה ממושמעת. לא היה לנו שום דבר פעם אבל היה לנו המון. אני התייתמתי מאמא בגיל 12. 3 שנים חייתי רק עם אבא ואח"כ הוא הכיר אישה ורצה להתחתן ולעבור לקיבוץ. ואז אחות של אמא שלי הגיעה לארץ וכשהיא שמעה שאני רוצה ללכת לקיבוץ… אז היא כבר הסכימה להתחתן עם אבא שלי וזה לא היה מתוך אהבה, היא אישה שעברה את השואה ובכלל המון בחיים שלה. היא עשתה סדר בבית, אחרי 3 שנים שהייתי לבד, לימדה אותי ערכים נכונים, הייתה אישה חזקה! אמא הייתה אישה רכה. גם דודה שלי מתה מסרטן.

החיים עם חנוך

הרבה פעמים הבנתי אותו אבל לא תמיד היה אפשר. הוא היה בעל טוב, ישר – סרגל לידו היה עקום. היה נאיבי, היה עובד מצוין, כשפרצה המלחמה ב-1939 הוא היה בן 11, עבר את כל השואה ובסוף עבד במחנות כפייה וטוב שכבר השחרור התקרב, כי אחרת לא היה שורד. זו לא הייתה כפייה, זו הייתה עבדות. הוא היה ילד צעיר, בערך בן 17, זה השאיר צלקות. אח"כ הוא היה בעליית הנוער, קיבל הכשרה בגינוסר, היה איש עבודה, רציני. אני הייתי צברית – משהו אחר לגמרי, אבל איכשהו זה הסתדר.

כשהמלחמה התחילה הם ברחו וחשבו שזה יסתדר, התחבאו בעיירה. הם ראו שכל הכפר נהרס, חנוך עבד בכל מיני בתי חרושת, הייתה משפחה מאוד ידועה. הוא נשאר עם אבא עד סוף המלחמה. בסוף, אחרי שעבר את כל השואה, האבא נהרג, בגלל מידע לא נכון – הפציצו מחנה שלא היה צריך להפציץ.

חנוך היה אדם מאוד בריא וחסון. היו פעמים שהוא היה מאוד מתעצבן, מה לעשות. לא הייתה לו ילדות. הסיפור שלו מוקלט. כל שנה היינו הולכים לאזכרה של העיר שלו. עד היום הילדים הולכים איתי, אני בקשר עם האנשים שם. החיים לא היו קלים, אבל במקום העבודה שלי קיבלתי הרבה חיזוקים, ושם היה לי טוב – עד הפנסיה. אם הייתי נשארת בבית, אני לא יודעת מה היה קורה.

על השלטון הבריטי

באיזשהו שלב, הערבים התחילו ללחוץ על הבריטים לצמצם את העלייה. מלחמת העולם מתחילה אוטוטו ומתחילים לצמצם. אצלנו סיפרו: שהבריטים קיבלו מנדט ב-1918, אז קיבלנו את המשיח, הגואל – אחרי השלטון העות'ומני. אבל אח"כ כשהם עברו לצד של הערבים, אני זוכרת את התהלוכות, יום יום היו תהלוכות ברחוב: עלייה עברית, מדינה עברית, ניצחון להגנה, בוז לממשלה. פעולות האצ"ל והלח"י. אני זוכרת את ה"שבת השחורה" שחיפשו את כל המנהיגים, סליקים עם נשק. בתור ילדים הבריטים לא הפריעו לנו כ"כ. אבל האצ"ל והלח"י תקפו אותם, זו הייתה מלחמת גרילה. נוצר פה פרדוקס – מצד אחד, מלחמת העולם השנייה התחילה אז אנחנו בצד של הבריטים, מצד שני היינו נגדם כי הם צמצמו את העלייה. רגע הקמת המדינה זה רגע שאי אפשר לתאר, אבל מיד אחר כך התחילה מלחמת השחרור, התחילה מדיניות של צנע, לא היה מספיק אוכל, לא היו מקלטים, ככה התחילו מלחמות, אחת אחרי השנייה.

ביום העצמאות התחילו עם התהלוכות ברח' אלנבי, באנו קודם לשמור מקום. איזו גאווה שיש לנו צבא! זו הייתה שמחה ספונטנית, היום צריך איזה זמר מפורסם. היו שירי מולדת, השירים של היום – אוי ואבוי לי, זה דור לגמרי אחר. בדור הזה רואים כל כך הרבה דברים מושחתים. אז לא ידענו. מנהיג אז, זה היה משכמו ומעלה, היום זה לא ככה. זה נורא חבל, מדינה כ"כ יפה, שילמו עליה הרבה, בהרבה דם ולא חשבנו שזה יהיה כך. זה כאב שאי אפשר להבין, זו הייתה מדינה יפה, לא כולם היו טלית של תכלת, אבל האווירה הייתה יפה.

התנדבתי הרבה, השתדלתי לעזור, רציתי לתת דוגמא אישית. הייתי אוספת בגדים למשפחות, עזרתי למשפחות עולים מרוסיה להבין מה מימינם ומה משמאלם, להכיר את השפה. עזרתי לילדי המשפחות להתחבר עם ילדים, עזרתי להם בלימודים. משפחה אחת נקלטה והשנייה לא הצליחה. הוזמנתי לחתונה של הבת של המשפחה שנקלטה בארץ. עשיתי הרבה למענם, שאלתי את עצמי מה אם אני הייתי במצבם. גם היום אם אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני אלך להתנדב במחלקה א', אספר להם סיפור. אלו אנשים שיש להם אלצהיימר.

מסורת

לא היינו משפחה דתית, בקושי מסורתית, אז רק מה שלמדתי בביה"ס ונורא חבל. המסורת נורא יפה. חלמתי ולא הגשמתי – ללכת לאגודה רפורמית, לשבת בימי שישי גברים עם נשים, לשיר שירי שבת, לספר את פרשת השבוע בצורה שיותר שובה את הלב, אבל לא יצא לי. יש לי נכדים מאוד דתיים, אז שם אין בעיה. אבל באגודה רפורמית, זה נורא יפה. לעשות את הדת יותר קלילה ומושכת.

הייתי רוצה שהילדים שלי יגשימו את החלום שלי.

חופשות

הבן שלי לקח אותי לפני חודשיים לאמירים, כאילו הייתי בחו"ל. הוא שמח לראות שטוב לי. את ירושלים אני מאוד אוהבת והייתי נוסעת תמיד לבד. בעלי היה נשאר בבית והייתי משוטטת בירושלים בזמנים שהיה מסוכן. איפה שאדם חווה את החוויות שנותנות לו לחשוב על זה, חווה את זה בשמחה ומרגיש את הכיף שבדבר, זה לא מוכרח להיות חו"ל. גם היום אני מקווה, כשאוכל ללכת עם הליכון, שיקחו אותי למקום חדש שלא הייתי, אני תמיד חוזרת עם חוויות ורואה את היופי.

בגיל-עד פעם בשנה הולכים לפארק הלאומי, אני הצעתי את מיני ישראל, שם לאנשים שלא יכולים ללכת, יש מרכבות. רציתי לשנות. אבל לפי האוכלוסייה ולפי רמת הסיכון, הם לא רוצים. אבל אולי אני אציע לבן שלי, אם אני לא נוסעת מפה.

הבן שלי היה במזרח הרחוק שנה וחודשיים, כשהוא חזר עשיתי מסיבה, הוא חזר חי! אם הייתי נוסעת לשם לא הייתי סוגרת את הפה שלי. אני אוהבת לראות כמה שיותר.

האינטרנט והטלוויזיה פותרים המון, לאנשים שלא היו או שהיו ושכחו, זה נהדר. השבוע הבת שלי הביאה את הנכדה שלי, בת 7, זו ילדה שלא נולדה באופן רגיל, היא נולדה 637 גרם. אז יש לה קצת איחור. כל יום ברחם זה קובע. היא הייתה קטנה, גם לגיל ההיריון. והבת שלי רוצה שאני אהיה מורה, והייתי צריכה לשבת איתה בקריאה – עשיתי משחקים עם הילדה, ובסוף זו הייתה חוויה. כמעט 6 שעות הייתי איתה. הנכדה השנייה בת שנתיים וקצת, איתה אני שרה ומדברת, גם זו חוויה בשבילי.

היום אני מעבירה הרצאה. אני לוקחת עיתונים, דברים יפים שקורים במדינה, לא הכל גרוע. אני אקריא להם מהעיתון. לפעמים מתפתחת שיחה, מה דעתם, אני משתפת אותם, זה נותן הרגשה שמקשיבים. אני יודעת אנגלית אבל ברמה בסיסית ויידיש כמובן. אני למדתי רק 10 שנות לימוד בביה"ס, ואח"כ למדתי לבד.

חתונה

התחתנתי באולם הכי פשוט, ברח' ברנר בת"א, בחצר. המשפחה הגישה. זה משהו אחר ממה שהיום. זו הייתה החתונה הכי הכי רגילה. לא היה פאר, ולעשות רושם, היה חבל על הכסף וגם לא היה. היה פשוט וצנוע, אין לי שום זיכרון מיוחד מהחתונה. בעלי היה אדם שקט, יושב בבית, יודע לעבוד, לא היו לו דרישות וגם לי לא. במשך הזמן יצאתי לעבודה וקיבלתי יותר ביטחון עצמי. מהרגע הזה פרשתי כנפיים, פתאום אני יודעת ורוצה לדעת, ככה התרכזתי כל הזמן בגידול הילדים ולא היו לי שום שאיפות מיוחדות. רק היום כשיצאתי לפנסיה, שהוא חלה ואז הייתי לבד, התחלתי לנצל את החיים כטוב בעיני. אני מרגישה שאני יותר צעירה מנשים שבגיל שלי, יש לי גם חברות יותר צעירות – החברה הכי טובה שלי צעירה ממני בכמעט 18 שנה.

אני אדם פשוט, אין לי סיפורים מורכבים מידי. זה תלוי מה אדם בוחר לעשות עם החיים שלו. אני חושבת שלאורך כל החיים שלי שהיו עם המון קשיים, נכון שהיו לי כמה תקופות של ירידה, אבל בסה"כ השתדלתי להנעים לי את החיים. אני אישה חזקה עם נקודות שבירה.

העשרה

תל אביב יפו: "היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה-15."

אלטלנה: "הייתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947, והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ- 930 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל."

תשע"ד, 2014

מילון

תל אביב- יפו
היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה-15.

אלטלנה
הייתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947, והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ- 930 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.

ציטוטים

”אני קודם כל מודיעה בגאווה שזכיתי להיוולד פה בארץ, זו זכות גדולה“

הקשר הרב דורי